הוא הסתכל על ואני הסתכלתי עליו.
הסטתי את מבטי הצידה. לא רציתי להתקרב.

כבר כמה שבועות שאני מנסה להתרחק ממנו. כל כך קשה לי הדבר.
התרגלתי אליו. התרגלתי להרגיש אותו מכורבל איתי בין השמיכות.
כמעט לכל מקום הלכנו יחד לפעמים בסוף היום נפרדנו די בצער.

והנה עכשיו לאחר כמה שבועות נתקלתי בו שוב. כמה ניסיתי לא
להתקל בו. המצאתי דרכים חלופיות כדי לא לעבור לידו, כדי לא
להתפתות והנה עכשיו הוא פה.

כשאני מסתכלת עליו אני נזכרת בזמנים בהם הייתי צמודה אליו. הוא
היה מושך אותי כמו עם כבלים, בקורים בלתי נראים.

עכשיו התקדמתי לעברו. עשיתי מספר צעדים לקראתו כשההגיון נלחם
ברגש. הרי התחלתי ל"היגמל" ממנו. עברתי את כל שלבי הגמילה.
חום, רעידות, עצבים ומה לא. אז מה? להתחיל הכל מחדש עכשיו. למה
לקלקל דבר שבניתי כמה שבועות. תמיד אמרו על הנגמלים שה"דבר
הזה" לו הם מכורים, יחכה להם תמיד בפינה, והנה הוא מציץ מפינת
הרחוב ומנסה לשבור אותי שוב.

אבל הוא לא יצליח. כי אני חזקה, אני לא אשבר, אני אפילו לא
אתקרב אליו. הוא לא יכנס אלי יותר הביתה. לא הוא ולא שכמותו.
למה אני לא חושבת על הרגעים המרים איתו. למה אני לא חושבת כמה
היה מקלקל לי כל יום את מצב הרוח מהבוקר. השכם בבוקר כשרק
פגשתי בו, כבר אמרתי לעצמי... עשית שוב את אותה טעות. נכון,
היו רגעים נחמדים, אבל כך כל מעטים שאפשר היה מזמן לוותר
עליהם.

ואז בוקר אחד כשכבר אי אפשר היה יותר. זאת לאחר שגרם לי לבכות
ללא הפסקה. כמעט חצי יום רק בכיתי. הייתי כל כך עצובה וחשבתי
לעצמי, למה? אפשר הרי למנוע את זה. צריך פשוט להיגמל ממנו ודי.
למרות אהבתי הגדולה אליו, אני חייבת להפסיק עם ההתמכרות הזו
שלי אליו.
אני אנצח אותו.
לאחר אותו בוקר אומלל, החלטתי להתרחק. להתרחק ממנו. לא להתקרב
אליו לא בבקר, לא בצהריים ובודאי שלא בערב. ותתפלאו החיים שלי
הפכו לנפלאים. כמה שזה נשמע אבסורד פשוט פרחתי. היה לי פתאום
זמן לכל כך הרבה דברים שפעם לא חשבתי שאצליח להגיע אליהם. וכל
זאת למה? כי פשוט נפרדתי ממנו, מאהבתי הגדולה, מההתמכרות שלי,
נפרדתי ממנו לשלום כך באמצע בוקר נפלא ללא מילת שלום אפילו.

זהו חשבתי לעצמי - שום עיתון לא יכנס אלי הביתה יותר.