[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בת-אור ברזל
/
תמונת סוף

"אין שום דרך או צורה שבה זה יכול להיות, זה פשוט לא יקרה",
אמרתי לו בחיוך סלחני על אף שהמילים היו משפתי והלאה.
הוא הביט בי, במבט התמים אך נוקב שלו, ואמר: "על מי את מנסה
לעבוד? את פה בדיוק כמוני."
אתם מבינים, הוא צודק, אני פה, לא בורחת לא סוגרת דלתות. להפך,
מנסה לחפש תירוצים רציונליים לזכות ההישארות.
בהתחלה, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לגמרי פה בשבילו ושלי אין
שום עניין בזה אבל באיזשהו שלב, הכל כל כך התערבב.
אין לי פאנץ' ליין חושפני ומוחלט לסיפור שלנו. הוא רק אחד
מאלף.
"אין לי מה להגיד לך," השפלתי מבט. "נכון", הוא ענה, "כי אין
שום דבר שתאמרי לי שישכנע אותי שאת לא אוהבת אותי."
לבשתי את המסיכה הכי תמימה ומלאכית, הסתכלתי בעיני הים התכול
שלו וחייכתי: "ברור שאני אוהבת אותך, כמו את כולם, אתה יודע את
זה."
"את פוגעת בי", הוא אמר, נשמע כועס.
אם הייתי יודעת מה באמת אני מרגישה, הייתי אומרת לו. אולי. אני
לא יודעת, אני גם לא רוצה לדעת, לסיפור הזה אין סיכוי והכי טוב
לכולם שנשים לו סוף לפני שהתחיל.
"אני מוכן להשתנות", הוא לחש בקול נואש.
"אני לא רוצה שתשתנה בשבילי, אני רוצה שתעשה את זה בשביל עצמך,
ממקום אמיתי. אני אוהבת אותך כמו שאתה."
"אבל אני מוכן."
"אני שמחה בשבילך, אני לא יכולה לחכות, אני לא רוצה לחכות, אין
שום טוב בדבר, אנחנו נזרקים לתהום בלי חבל."
לפעמים, אני לא מבינה את הדימויים של עצמי... אני באמת רוצה
שהוא יהיה מאושר ואני לא מבינה למה הוא קושר אותי בעבותות
דמיוניות אל האושר שלו. הוא לא מכיר אותי באמת, אף אחד לא. אם
הוא היה מכיר אותי הוא לא היה פה ואני מעדיפה אותו ככה.
"אני לא יודע מה לעשות", הוא התכופף לחפש את מבטי המושפל.
"גם אני לא", נאלצתי לנגב דמעה. אוי לא, הוא רואה שאני נשברת,
אני חייבת ללכת, חייבת לברוח לפני שהוא יפיל את המגנים שלי
ויראה דרכם את הילדה המפוחדת שאני.
"אני מצטערת שגררתי אותך לכל זה, אתה בחור טוב ומגיע לך מישהי
שתאהב אותך באמת."
"כמוך?" הוא שאל בחיוך מנצח. "כן, כמוני, אבל לא היום ולא
אני."
"למה את מסבכת את הכל?"
"תפקח את העיניים ותראה מי אנחנו ומה אנחנו ואיפה אנחנו נמצאים
ותגיד לי אם אפשר לפתור את זה!" השבתי בכעס. האם אני היחידה
שרואה את המציאות הבלתי אפשרית הזאת? האם אני היחידה שצופה את
הכאב והבלבול הבאים עלינו לטובה? נמאס לי להצדיק את עצמי על כך
שלראשונה בחיי אני בוחרת נכון ולא נכנעת ללב המתלהב יתר על
המידה שלי...
"אני הולכת עכשיו", היישרתי אליו מבט בטוח וקר שאני לא יודעת
מהיכן גייסתי.
הוא עמד שם נבוך ומבולבל עם דמעות בעיניים וחיוך עצוב.
"אני תמיד אוהב", הוא אמר בתנועת שלום קטנה, כמו מאפשר לי
ללכת.
"יעבור לך", השבתי בקול חנוק. "את יודעת שלא", הוא אמר.
ידעתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מערכת יחסים!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/05 1:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת-אור ברזל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה