New Stage - Go To Main Page

מאי גל
/
זוויות

מהלכת בצעדי פעוט גאה, לאורך קו החוף המשתנה, מתמזגת עם
המחשבות, עם טקסטים שנכתבו ליפה נזנחת אחרת, שנותנת לי, ולו
לרגע חסד אחד, לקחת ממנה את הזרקורים. גרגרי חול פלשו אל תוך
גרבי הניילון, לא ממש נהיר לי כיצד צלחו את מכשול המגף, ובכלל
למה אני לא מסוגלת להשיל אותם מעליי, להסיר את מעטפת השונות,
הנשיות, ולתת דרור לילדה הבועטת בתוכי, זו אשר זועקת לצאת
מנשמתי כל פעם כשאני כולאת אותה בפרהסיה. הגלים הרי לא יוכלו
לפענח את חזיון התעתועים - כל עוד הם נסים לאחור, הם מחסירים
פרטים, מתפספסת להם התמונה השלמה. האוהבים והמתהווים אדישים
לכל מה שאינו קיים ברווח שבין שניהם, ואילו החושבים חושבים,
מבטיהם המזוגגים אינם מחפשים להתמקד בנשמות אחרות. אף אחד לא
ישים לב.
ומה אכפת לי בעצם מן השוני ומהפרת חוקי לבוש, באתי לצלול אל
תוך תוכי מעמקיי, ואני כבר יודעת שהמחשבות המרגשות ביותר עליך
מבליחות בעיקר כשאני נעולה במגפיי, חצאית עוטפת בקלילות את
גופי ועצמות הבריח שלי גלויות. כך למדתי עם הזמן לנצור ואז גם
להחיות את תאוות הלילה ההוא, כשביקרת אותי בלב הזוהמה
והתנהלנו, אולי בהשפעתה, כמו שתי חיות טרף רעבות, וכשהגיע השקט
שאחרי ההתגוששות המתישה הפכתי לרכה, מייחלת ללקק ולנשום את ריח
איבריך הפנימיים. באותו לילה חוויתי לראשונה את האובדן.  

ביומי הראשון בכיתה ב', החלטתי שכל דבר שאליו תתאווה נפשי, הוא
בגדר האפשרי. בדקות הראשונות של אותו הבוקר התהלכתי בחצר בראש
מורם, צימצתי את עיניי לכדי חריץ נוסך מסתורין, ידיי חבקו את
מותניי העבות. חיפשתי את רון. במשך כל הקיץ קדחו בראשי תרחישים
אפשריים על פגישתנו לכשיתחדשו הלימודים, חשתי שככל שקרב ובא
הרגע המיוחל, כך קשה לי יותר ויותר להוציא את האוויר החוצה.
שכנעתי את עצמי שפה טמונה הסיבה לכך שהמכנסיים האדומים שאמא
תפרה לי באמצע החורף, לא עולים על ירכיי, הרי כל האוויר התנקז
ונדחס בתוכם. אז ביקשתי מאמא בקול נטול צלילי חדווה, שתתפור לי
חצאית אדומה, אבל נגמר לה הבד או שפחדה שלא יספיק, לבסוף
התפשרנו על כחולה מבד אלסטי.
חנוטה בבד המשמים עם תחושות קבס בבטני, הסיע אותי אבא בראשון
לספטמבר לבית הספר. נכנסתי בשער הראשי, לא הבחנתי בפרצופים
מוכרים, אז פניתי היישר לשירותי הבנות, שבמסדרון כיתות א'.
לרווחתי הייתי שם לבד, מייד יצרתי עיגול נקי במראה המטונפת
שמעל הכיור, באצבעות רועדות פרעתי את הקוקו ההדוק שעשתה לי אמא
ובחנתי בדייקנות את זוויות פניי. כעבור דקות ארוכות ונסיונות
אינספור בחרתי לי את האחת שבה הרגשתי הכי יפה ויצאתי לחצר עם
בטן כואבת ולב מפרפר, אך נתמך כפי שקיוויתי, בחזות של 'הביטו
בי ילדי א' החדשים, א-ני גדלתי בשנה'. בעודי מתמזגת עם חבורת
ילדים מן הכיתה המקבילה, הבחנתי ברון ושי נכנסים בשער האחורי
הצמוד למגרש הספורט. זנחתי את החבורה ופסעתי לעברם בצעדים
המתיימרים להראות קלילים ואגביים. ככל שהתקרבתי הרגשתי איך הלב
שלי מפתח מקצב לא רגוע של פעימותיו, ראשי מאבד את הזקיפות -
נמשך על-פי חוקי כבידה של מבוכה כלפי מטה, וחריצי הנץ שלי
נפערים לגודל לא רצוני של עיני עגל. כבר לא הייתי בטוחה אם אלו
תסמינים הקשורים בלעדית להימצאותו של רון בסביבה, או שמא זוהי
הבושה שמתקיפה אותי כל אימת שאני נוכחת בקרבתם של 'הבנים
הגדולים' על המגרש. רון נופף לי ממרחק של עשרה צעדים לערך,
כשהשלים אותם ועמד מולי יצא לו מהפה אפצ'י רעשני ואחריו משפט
שעשה לי בו ברגע עור-ברווז ואף היום, ממרחק לא מבוטל של שנים,
עודנו חרוט עמוק בתודעתי. הוא אמר לי שמהזווית הזו אני נראית
מאד יפה. ידעתי שבחרתי נכון.
את ימי בבית הספר העממי העברתי בנעימים. נבחרתי פעמיים בשנה
לכל הוועדות האפשריות, לעיתים שלפו אותי באמצע שיעורים כדי
להעסיק ילדי כיתה נעדרת-מורה או לעזור למנהל למצוא עצמו בתוך
סבך הניירת המבולגנת, הופעתי גם במקהלה ובתחרויות זמר, את
מילות השירים חיברתי בעצמי. אירגנתי ערבי כיתה ומסיבות, רקדתי
עם כל המקובלים, לבשתי את הבגדים הכי מיוחדים וזכיתי ללא מעט
כריות אהבה. רון ואני הפכנו לזוג לקראת סוף השנה הרביעית,
ובהתאמה הפך האוויר הדחוס בירכיי לדליל יותר ככל שתקופת
הזוגיות שלנו התארכה.    
כבר בראשית ימיי בתיכון השתנו פני הדברים. בקיץ שבין החטיבה
לתיכון עזב רון את עיר הקודש והלך להתבולל בין הגויים. הוא נסע
עם הוריו לשליחות באוטרכט שבהולנד הקרה, ואני, אולי כאקט של
הזדהות אולי מתוך ייאוש, הקפאתי את האדרנלין בעורקיי. הימים
חלפו, גדלתי בשנה ועוד שנה, רון כבר לא היווה מקור לגעגוע -
למדתי לטשטש את עקבותיו, אך המכתבים הרבים ששלח לי, עמוסי
תיאורים על הנופים החדשים בחייו, חילחלו למעמקיי והחווירו את
הנוף מולי. נכנסתי כמו דובה גדולה למערה - תרדמת חורף ממושכת.
בזמן 'השינה הגדולה' הופעלתי בלי משים על ידי גורמים חיצוניים
שככל הנראה לא רצו להפריע, ובכך תרמו ליצירת האשלייה סביבי,
שגופי אומנם ישן אך נפשי ערה ובוטחת ויותר מכל - פועלת מעצמה
לעצמה. זכיתי לקריאות עידוד על אפס מעשה; ציונים, הגיגים,
פלירטוטים, שירות צבאי, חיים. הם לא ידעו, גם אני לא יכולתי
לדעת, איך הכל עבר לידי, הייתי נוכחת-נעדרת, מרחפת במחוזותיה
של ממלכת-השפלה, נופלת-קמה, לעיתים כמו נחנקת תוך כדי שינה.
ופתאום ביום סגרירי וקודר במיוחד, עזבתי את העיר, את בית-הורי,
את חפציי, את מכתביי, ומצאתי לי פינה קטנה בתל-אביב בקרבת הים.
הייתי לבדי, אך הבדידות לפתע נראתה שונה. כעבור אותן שנים של
נחירות, חלומות סהרוריים, ייבבות פתאומיות ופירכוסים, התחלתי
להרגיש את כפות רגליי משתחררות מן הכבדות האיומה שאחזה בהן,
ובעקבותיהן גם שאר אברי הגוף החלו להשיל את קורי הפלדה, הובלתי
את עצמי למצב של טרום ערות. במקביל נגעה נפשי בקצה ההכרה שכל
מה שהיה בתוך המערה, ראוי שיעבור סקירה נוספת, עוד רגע כשאקיץ
מן החלום האחרון, שכן ניתן לי חסד נדיר לבחון את ההתרחשויות
בעת תרדמתי, אך הפעם ממצב של ערות מוחלטת. הודתי ללא קול לאותם
האנשים שפקדו אותי במחילות האופל, התנצלתי על שלא יכולתי לזהות
פניהם או לזכור מאום מפועלם, התכוונתי בכנות מוחלטת לשחרר אותם
מאי נוחות ותחושות אשמה על חוטי האשלייה שטוו סביבי, ככל הנראה
היה זה מוקדם מדי או לא מוסרי בעיניהם לנפצה, או שסתם לא ששו
לאסוף אחר מעשה את רסיסיה. האקט הוונדליסטי היה מוטל עליי,
והנה הגיעה השעה.
עיני לא הורגלו לאור, על-כן חיכיתי עד שכבתה השמש ופניתי
בדילוגים אל עבר חוף הים. צרב לי בגרון - יובשה של המערה כנראה
הותיר חותמו בי, או אולי המאמץ הפיזי שגבו ממני דילוגיי. כחיה
צמאה הבטתי בים האינסופי והתאוותי לגמוע את כולו, אך חששתי
שכמות עצומה שכזו תתנקז היישר אל ירכיי, לכן העלתי בראשי דימוי
של קשית ארוכה, באמצעותה אוכל לשאוב ברוגע לגימה אחר לגימה
ובפער שבין הבליעות אתענג מן הקרירות המחודשת על לשוני, מדגדוג
האוויר בנחיריי וממשחקיו הפרועים של קצף הגלים. ידעתי שאוכל
לחזור גם בלילה הבא ואף להשאיר מספיק לכל האחרים המתאווים
ואינם מעזים, אלו המתלחששים מאחורי גבי. את השלכות הלילה ההוא
התחלתי לחוש כבר באותו שבוע. מערכת חילוף החומרים שלי נכנסה
לאקסטזה של פעילות. להשיל, להחליף, לצמצם, לא לשמר, היוצא אינו
חוזר. מהר מאד רכשתי לי חברים חדשים - סימון וז'אן פול בארבעים
ש"ח האחד, קאמי במחצית הסכום. צריך לדעת איפה לחפש. ואני
חיפשתי בשקיקה שלא ידעתי עד כה, דמויות להיטמע בתוכן. יותר מכל
מצאתי את מבוקשי בארכיון הסרטים של הסינמטק - שם נחשפו מולי
פנים, מבטי עיניים, ששילבו אותי במעגל ונתנו לי להרגיש שייכת.
הערצתי את דבקותם המייסרת של הנאבקים, אלו המנסים לחיות את
חייהם בלי לסטות מן הצווים הפנימיים. הם היו מעבירים בי
צמרמורות של עונג, ואני בחרתי מאיזו זווית להתבונן ואיך לשלב
אותם בפסיפס חיי. העברתי כך את רוב שעות היום, אך בלילות הייתי
מסתובבת ערנית ודרוכה במקום אחר, אפלולי כמאורה דקדנטית. הכלה
לבשה שחורים והרגישה איך גופה מגיב לבגד. הייתי ממלאת את נשמתי
ביין ורוקדת איתה בסערת חושים עד כלות. ברגעים ההם למדתי יותר
מכל להתמקד בנקודה אחת על המראה העמומה בלי להתפזר סביב.
הרפלקסיה העצמית מירכזה אליה גם בלי שארצה לראות, מבטים זרים,
משתוקקים. והייתי עוזבת לבד טרם יעלה אורו של יום חדש, שיכורה
מתחושת ניצחון, מפתה, לא מתפתה, ערפדית מוצצת דם החוזרת לישון
בארון הקודש הפרטי שלה, מסתגפת ושקטה עד הלילה הבא. כל לילה,
עד שפגשתי בך.  
פתאום ביום אחד פסקתי מלהכיל את האישה והילדה בהפרדה, הן
התמזגו בי ליישות אחת, ולא נשאר חלל, מילאת את הכול ואני
נמלאתי פחד. הכל קרה כל-כך מהר והיה זר לגופי ונשמתי. פרצת לי
לטריטוריה, מה עושים עכשיו עם הארון? והחברים האירופאים? לא
היו לי תשובות מיידיות על-כן החלטתי להשהות את המחשבות ולבחון
את הזווית החדשה. נדהמתי לגלות שזו האחרונה מקיימת בתוכה את כל
האחרות, אשר בדקתי ביני לבין עצמי במהלך שנות חיי. שיקפת לי
כמראה צלולה את 'ההרמוניה של זוויותיי'. בתוך בועת האנונימיות
קולי מצא נמען פרטי, ההתמקדות בך אפשרה בעדינות לחוש את ההווה
החמקמק. לחוש אך לא ללפות, ההבנה חילחלה עד שהתקבעה סופית -
אתה לא נשאר, מקל הנדודים קורא לך. עוד רגע ותהיה מעבר לגלים
ואני לא יודעת לשחות למרחקים, וגם אם אצליח, לא אוכל לשאת את
גופך חזרה אם לא תעזור לי. ירקתי ממעמקיי את מה שכבר הבנתי -
לא תמצא שם 'בחוץ' משהו שימלא את דפנותיך, אך בו-זמנית ידעתי
שאל לי לעכב בעדך, את הבדידות שלך אתה רוצה לבדוק עם עצמך.
ובאת לבקר אותי בפעם האחרונה, וקילפנו אחד את השני עד הבשר, רק
את הגרביוני ניילון השארת, לשם הריגוש. ואז שתיקה. פחדתי
שב'ויששש' אחד נמחקות לי כל הזוויות, ועוד רגע אני הופכת
לשטוחה, מיטלטלת בקלילות כמו נייר-טואלט ברוח. ומתוך הפחד הזה
גמלה בלבי ההחלטה לסגור את הארון, לבטל לי את הלילה ולחיות את
סגפנותי המבורכת בכל שעות היממה, קימורי נפש וגוף של ילדה.
כשאין לילה הזמן זוחל לאיטו, ואני זחלתי איתו. הכנסתי
לפסיפס-חיי חברים דוממים חדשים, האירופאים איבדו את בלעדיותם,
נכספתי לכל אלו המרעידים אותי בשפה מוכרת. הם העצימו בי את
זכרון דמותך והעלו מחדש את ימי יילדותי הרחוקים, כשחיברתי אז
בלי שום קושי את מילות השירים ובחרתי בלב רוגש את הזווית האחת
של יופיי.
ופתאום בזמן האחרון בלי אותות אזהרה, התעוררה בי תחושה מודחקת
- הרגשתי את נוכחותו של הגוף, גופי הדק עד אימה. ההצקות הולכות
ומתגברות, ברגע אחד זוהי הצמרמורת שדוקרת ובאחר - המצומק משמיע
ייללות, מעז לדרוש את שאבד לו. איני יכולה להתעלם יותר, הוא
מוציא את נפשי מהריכוז, נוגס במלאות. אני נענית לתחינותיו של
הנזנח, עוטה שחורים מוכרים מלילות שהיו לי פעם, לוקחת אותו
לאיוורור על חוף הים. כאן לפני שנים ספורות נשמתי את נשימתי
העצמאית הראשונה, כאן עכשיו חודרת לי לאט ההכרה המשחררת שאיני
שלמה. גוף צמא, נפש רוויה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/5/05 17:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאי גל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה