בעיניה המתגלגלות, רואה את השתקפותי
חגה עליזה, בכחול על גבי לבן.
חולף מולה הלוך ושוב במאמץ חיי
והיא ללא הכרה בנוכחותי מנענעת ראשה.
שערותיה רכות המגע מטיחות בי לעבר פינה קרה,
וכנפי בשיכרון, מסרבות הן להקשיב לפחדיי,
ממלאות בי תקווה בעת מעופי אל מפאתי פנייה.

כשבמטרד היא לפתע מבחינה,
זיעת אפי חסרת כל הערכה.
סימפוניית זמזומיי,
ערבה לה כחריקה מזייפת,
מחרישת אוזניים.

סחפי אוויר פתאומיים מגיחים מתחתיי,
שרוע על הקרקע
לאחר שיידה הוזעקה כנגדי ההטרדה.
עם כנף אחת שבורה אני מביט בה בילדה
לא חלפה דקה
דמותי דוממת באבק על גבי לבן,
אותי כבר שכחה.
זמזום אחרון לפני מותו של זבוב,
ככה זה כשאתה חרק,
קטן,
עלוב.