בדרך למעלה המונית עצרה לנו על איזה ענן בתואנה שנגמר לה הדלק.
הוא נתן לנו הנחה של כמה שקלים ושלח אותנו לדרכנו. היא האשימה
אותי לרגע שלא לקחנו אוטובוס אבל שתקה ברגע שהבינה שדלק זה דלק
ונהגי מוניות הם נהגי מוניות וזה מה שקורה שהולכים נגד חוקי
הפיזיקה. לא ידעתי ממש מה הם חוקי הפיזיקה אבל היא אמרה שהיא
יודעת ושאני צריך לסמוך עליה. למה לא בעצם, לסמוך עליה, אחרי
כל מה שעברנו.
"תן לי כמה שקלים", אני רוצה לקנות משהו לשתות", היא אמרה
פתאום.
"נגמר לי הכסף", עניתי.
"אי אפשר לסמוך עליך יותר, מה קרה, תיקח כמה שטרות בכיס, מי
יוצא היום בלי כסף מהבית?!"
הבוטות. מצאתי מטבע של 5 בכיס ומתוך פניקה ולחץ פתאומי יצא לי
"אם יש להם ברד, תביאי גם לי". זאת הייתה טעות, לא ידעתי עד
כמה העניין עם ההסעה הרגיז אותה. שתשתה, הכול יהיה טוב.
הייתי בטוח שראיתי מישהו מוכר. יאללה, מאיפה אני מכיר אותו,
בטח אישיות טלוויזיונית חשובה מהבית. לא זוכר, זה בטח יבוא
אליי מתי שאני לא אצפה לזה. כולם די מוכרים פה, אבל כולם נראים
כמו גוויות.
היא הביאה את הברד. כמה כיף. הלכנו למצוא הסעה חדשה, אבל
בירוקרטיה זה דבר אוניברסלי: "רק בחודש הבא, בשבילך" אמר לי.
"אבל בשבילה, יש מקום, אחרון." הוא קרץ לה מאחורי הדלפק, שהיה
צבוע בצבעי פסטל מהפנטים שגורמים לזעזוע פתאומי של המוח. היא
עלתה על ההסעה אפילו שביקשתי ממנה שלא. "ביי", היא נפנפה לי
לשלום, כאילו זאת הפעם האחרונה שאני אראה אותה. יכול להיות
בעצם, לא ביקשתי גם להיות על אותו ענן אתה, אבל עדיין היא
הייתה איתי. "נשמות תאומות" היא קראה לנו, כמו כולם. תמיד
אמרנו שנלך ביחד נגד הזרם ותמיד האמנתי שנהיה ביחד גם אחרי
הסוף. מתברר שגם על אמונות אי אפשר לסמוך. התחלתי לחשוב על
המצב, ההסעה הבאה תבוא רק בעוד חודש, באוגוסט, בעונה החמה.
"האסון יגיע, הענן עומד להרס והוא עומד לקחת את כולם אתו!" אמר
זקן אחד בכניסה לקניון הענני הענק וכולם הסתכלו עליו בבוז.
נביאות לאחר המוות, כמה אירוני. שלשלתי לו את המטבע האחרון
שהיה לי לתוך הכובע שהיה לו מתחת לראש. הוא אמר לי ש"אחרי
שנמצאים על הענן אחד יותר מדי זמן, דברים הולכים ומשתבשים והוא
די כבר לא זוכר איך קוראים לו אבל דבר אחד הוא יודע, שהעולם
שהוא מכיר עומד להרס. זקן חביב, חי על קצבה.
נכנסתי לקניון בלי גרוש על התחת, עם הבגדים הקרועים מהתאונה
והראש החבול מהנפילה, אפילו בלי פלסטר. חנויות יפות יש להם פה:
"נעלי המלך", "קפה הנסיכה", פיקאסו. התחשק לי נורא לשתות, אבל
זה מה שהביא אותי לכאן מלתחילה, אז ויתרתי על התענוג. נעזוב גם
את העובדה שבלי כסף, אפילו על עננים לא מסתדרים.
התחשק לי לזוז נורא מפה, עננים הם לא מקומות סימפטיים להסתובב
בהם. אולי הייתי נשאר לסוף שבוע, אבל זה כבר נראה כמו נצח ויש
פה אנשים שנשארו פה מאז ומעולם.
התחלתי לחשוב על האלוהים. איפה הוא במקרים כמו שלי, בטח שוחה
בקאנטרי קלאב בגן עדן או משהו כזה ואין לו זמן לאנשים כמוני,
במיוחד שיש עוד כל כך הרבה אנשים להטיף להם מוסר: לא להרוג, לא
לנאוף, לא לשתות, לא יודע, לא הקשבתי הרבה בשעורי תנ"ך. אבל
דבר אחד אני יודע: אמונה זה משהו שלא צריך לוותר עליו כל כך
מהר. זה בטוח. על שלי ויתרתי עוד לפני שהגעתי לפה, מסרתי אותה
לנהג מונית כי לא היה לי כסף לטיפ. בדיעבד היה לי, פשוט זה היה
שם והכסף היה כל כך עמוק בכיס והיא נראתה כל כך לחוצה. אולי
זאת הייתה אשמתי באמת, בור ועם הארץ שכמותי. "ידיים קרות, אבל
לב חם" אימא תמיד הייתה אומרת. אין לזה ממש קשר, אבל ילדים
סופגים הכול. אין פה שעון והזמן עובר נורא לאט. החיים יכולים
להמשיך לנצח. כמה אירוני. הגעתי למסקנה שנטשו אותי מהר מדי.
המונית, היא, האנשים, יותר מדי מהר. היה לי פוטנציאל, באמת
שהיה. אבל זה לא חשוב עכשיו. מתברר שאפילו פה אי אפשר להתקדם
בעולם אם אתה לא עשיר או בלונדינית. אבל אני אומר כל זאת מבלי
להביע מחאה חברתית. מתברר שהמקום הזה גורם לך להוציא מילים
גדולות מדי, ארוכות מדי, עם משמעות מסובכת מדי ממה שאתה יכול
לקלוט. כמה זמן, הציפורים פה עייפות כמוני. אני רק רוצה לנוח.
אני אפילו לא יודע מה עשיתי, רק רציתי להרגיש את המוות פעם
אחת, ללכת נגד הזרם, לחזור עם משהו לספר לחברה. איזו טעות.
פתאום הרגשתי את האדמה רועדת. איזו אדמה, אני אפילו לא יודע
איך קוראים לדבר הזה. הקרקע רעדה יותר מדי. הוא צדק, הזקן. לא
ידעתי שאפשר לפחד מהמוות אחרי שמתים. אבל גם הייתי בטוח שיש
אלוהים בשמיים. כלומר, אני עדיין מאמין. אולי יהיו כאלה
שיתעלמו מהאמונה שלי כי אני לא בן אדם מושלם ואין לי דף חלק
ועשיתי דברים רעים בחיים. כאלה אנשים, שמפקפקים באמונות של
אחרים כי מתאים להם, אבל לי יש אלוהים והוא גדול ויפה והוא
סולח. צעקתי החוצה פתאום מילה טיפשית, משהו שסימל את מה
שהרגשתי באותו רגע, אבל שום דבר לא יצא. אפילו לא מילה אחת.
אני מת וזה לא משנה מה אני אגיד , לא מתייחסים לאמת של מתים
בימינו, למרות שזאת האמת הכי גדולה שיש, של אלה שכבר אין להם
שום ברירה אלא לחשוב, כל היום לחשוב, על החיים, על הזדמנויות
שאבדו, על מה שבאמת חשוב מאחורי ההסוואה הבלתי פוסקת של
פיתויים אידיוטיים, של אנשים שחושבים שבידם האמת היחידה,
הטובה, האיכותית.
רעידת האדמה הפסיקה והתחיל לרדת גשם תנחומים. הסוף עדיין לא
הגיע, כמה חבל.
נשארתי לעמוד בגשם לחכות לאוטובוס שייקח אותי לאן שרוצים שאני
אלך. חוסר הידיעה לא הפריע לי כבר. הגעתי למסקנה שרעידת האדמה
יכולה לתפוס אותך בכל מקום, לא משנה איפה תהיה ולכל בית יש
סוף. האוטובוס נסע לקראתי משום מקום ועצר לידי שאעלה. בדרך הוא
חלף על פני צומת דרכים והגשם המשיך לרדת.