אני שואל אם את  אוהבת אותי. מה זה משנה, את מתחמקת, מעבירה את
היד בשיער שלי ומסתכלת לתוך העניים אבל לא יותר מדי, יותר
מציצה מאשר מסתכלת. אני מלטף את הצד השמאלי שלך. משתהה
בקימורים הקטנים והמושלמים בבטן ומסיים במותן. אני שואל אם את
אוהבת אותי לא כדי לדעת, אני לא מאמין בלדעת דברים כמו לאהוב,
לאהוב זה כמו תרופות נגד דיכאון, "תרופות נגד דיכאון?" את
שואלת. "תרופות נגד דיכאון", אני עונה.

זה חתיכת חומר, אומר האיש עם הכובע גרב, קובייה אחת ואתה
מאושר. מסטול תחת, ברונו מתקן אותו.
מה? אומר האיש עם הכובע גרב אבל הוא שמע וברונו מודע לזה.
מסטול תחת, ברונו חוזר, זה המילה שדילרים משתמשים. כן, אומר
האיש עם הכובע גרב, שאולי הוא שוטר ממחלק הסמים שמרגיש כמו
טירון טמבל, ואולי הוא סתם דילר שרק רוצה למכור סמים ואין לו
זיין לויכוחים לשוניים ובכלל, מי החליט שדילרים אומרים מסטול
תחת? זה חומר שיעשה אותך מסטול תחת, ממש מרפא לך את כל
הדיכאון. מרפא לי את כל הדיכאון? ברונו שואל אבל לא מחכה
לתשובה. זדיין, זדיין לי מהעיניים, אולי אתה בא ללמד אותי על
סמים? או על תרופות לדיכאון, הוא ממלמל לעצמו אחרי שהוא נשאר
לבד עם 4 קוביות סוכר ופחות 350 שקל.  

היא מתייאשת, אפשר לראות את זה. פעם היא ניסתה, אולי אפילו
רצתה להבין אותי. היום היא עדיין רוצה, במובן מסוים אבל זה לא
זה, כמו תלמיד שמבקש עוד הסבר אבל כבר הפסיק להקשיב. היא אוהבת
אותי, אני חושב כשהיא נרעדת קלות מהמגע שלי, מצטמררת ומתחפרת
בתוכי, ואין שום קשר לעובדה שהיא מתכרבלת איתי לילה אחרי לילה
בחודשיים האחרונים, היא אוהבת אותי גם אם היא תעזוב מחר, מה
שכנראה יקרה. אני חייב תרופה נגד דיכאון, אני חושב לעצמי,
חייב. אני משתחרר ממנה בעדינות, נזהר לא לעשות רעש כשאני לובש
נעליים ויוצא מהדירה. בפאב שפתוח כל הלילה אני רואה 2 אופציות
לכיבוש ומישהו באמצע ויסקי, אני מוותר על דברים שלא יקרו ופוצח
בסמול טוק אבל ברונו חי בשביל כיבושים. אחרי 2 קוביות עם נסקפה
להעביר את הטעם, צייסר וחצי גולדסטאר מסורתי, מבט שמאלה, ימינה
ואז שוב שמאלה, פלוס נוהל קרב מהיר, אנחנו מסתערים על היעדים.
ברונו מקצוען, כמו ששמים לב, גבעות הופכות למישורים כשהחילות
שלו מסתערים קדימה ואויב סורי מחופר היטב הופך למטרות קרטון.
אני מעדיף לראות את זה בתור שחמט וככה אני רואה את זה. אני טוב
בשחמט אבל הפעם אני עושה פשוט כמו ברונו, כל כך פשוט שאני כמעט
שואל אותו ממי הוא קנה את הקוביות האלו ומפר בכך חוקים לא
כתובים.

הבוקר עלה כמו בכל בוקר, דורש תשומת לב כמו גור כלבים.
התעוררתי בחדר ספוג ריח אישה שלא אראה יותר ומזוודות, מקשיב
לנשימות של הסקס ללילה ששכב לצידי, החזה הקטן שלה עולה ויורד.
העברתי בעדינות את השיער שבהק באור שמש אל הכרית, סידרתי
ברישול את השמיכה מסביבה ויצאתי מהחדר. ברונו כבר חיכה לי
במטבח. התיישבתי לארוחת בוקר של קפה, טוסטים ומיץ תפוזים טבעי.
"הכי אני אוהב את השמיר", סח לי ברונו תוך כדי אכילה, "אתה
חושב שהם שמו מספיק?" ברונו עבד תקופה מסוימת במטבח של בית
מלון יוקרתי, וארוחת בוקר כללית, לפי תפריט הבוקר היומי של
המלון הוגשה לו לפי כתובת שהוא נתן בכל יום בשבוע פרט לרביעי
ושבת, הכול כחלק מהסדר הפרישה שלו. "אני לא חושב שיש שמיר
בטוסט", אמרתי אחרי כמה ביסים. "לא?" ברונו שאל, מוטרד למחצה.
"לא", עניתי, מריח את הים. גרתי ברח' הירקון, אבל בצד המזרחי
של הבניין. כך שיכולתי לראות את הים רק אם הוצאתי את הראש מחוץ
למרפסת שליד המטבח או משאר הצד הצפוני, דבר שעשיתי לעתים
רחוקות. אני יכול להבין אנשים שגרים רחוק מהים ורוצים לראות את
הים, על שלל נופיו והתחושות שהוא מעניק מהחלון. אבל אנשים
שגרים ליד הים, שגם ככה נתקלים בו מספר פעמים ביום ולו רק בשל
כורח הנסיבות. שלמעשה, כך או כך חייבים לראות או לפחות לחוש או
להריח את הים, מה להם לרצות ים בחלון ביתם? מה עם שאר המראות
והדברים שסובבים בעולמנו? בנוסף, הדבר מעלה את שכה"ד.        
   

ברונו עזב והבטיח להשתמע במהלך היום. חזרתי לחדר. הסקס ללילה
שלי, בבוקסר וחולצה שקיבלתי בסוף הטירונות עמדה מול החלון
כשחצי גוף שלה מוטה החוצה, כנראה לראות את הים.
הסתכלתי עליה עומדת עם חצי גוף מחוץ לדירה, מסתכלת על הים. שחר
בלונדינית מטומטמת, מלמלתי לעצמי.