היא פותחת חלון ומציתה סיגריה. "חייבת להפסיק עם זה, כמה רעל".
נשענת על החלון כהרגלה, רוכנת לעבר הרחוב. מכונית לבנה עוברת
ומתוכה נשמעת מוזיקה חזקה, ממצמצת בעיניה, מתקשה להתמודד עם
הרעש שמפריע למחשבותיה.
אתמול חזרה מסיני אחרי חופשה חלומית, התנתקות טוטאלית לכמה
ימים, שקט ופינוקים רק היא, החול והים ועוד כמה וכמה אנשים
שחשבו בדיוק כמוה.
"אמא, איפה האלחוטי?!" היא מחליטה לדבר עם חברתה, זה כבר כמה
זמן שהיא מרגישה צורך לעשות שינוי כלשהו בחייה ומחשבות אינן
מרפות ממנה, לפני כמה חודשים השתחררה מהצבא ומיד התחילה לעבוד
בשדה התעופה. היא עובדת בדיוטי פרי, עוזרת לעם ישראל לבחור את
בשמיו, מתיזה ניחוחות לכל מי שחפץ בכך וגם לכל מי שלא ומאפרת
נשים גנדרניות בדרך למטוס.

מחייגת את המספר, כוססת ציפורניה "הלו?" שומעת את חברתה מהעבר
השני, "אהלן, מה קורה?" שואלת, "בסדר גמור ואת?" מתנהל הדיאלוג
המשעמם ביותר של תחילת שיחה. "נו עדי, מה קורה עם הנסיעה לניו
יורק?" אולי בגלל זה כל כך בוער לה לעשות את השינוי, היא כבר
רואה את חבריה מתכננים טיולים, שולחים טפסי הרשמה
לאוניברסיטאות ורק היא עדיין חושבת. "הכל כבר מוכן! יש לי עוד
כמה דברים לסגור, קצת קניות ואני מתחילה לארוז". היא קולטת
שעדי שקועה עמוק בתוכניות שלה, אין שום סיכוי שהיא  מצליחה
עכשיו להעלות בעיות משל עצמה. השיחה המשיכה להתנהל בשאלות
טורדניות של עדי לגבי אופן האריזה שלה, שומעת בקולה את
ההתלהבות אך לא יכולה להשתתף איתה לגמרי, היא הרי נוסעת
ומשאירה אותה לבד. משסיימה את השיחה הציתה עוד סיגריה, הגבירה
את הווליום בסטריאו, בוהה בעצמה במראה, עוקבת אחרי העשן המתפתל
היוצא מפיה.
ירושלים, היא חושבת על ירושלים. מה יש לה שם? משפחה, הרבה
משפחה, עיר מקסימה, תמיד אהבה אותה. כשהייתה קטנה החליטו הוריה
לעבור לשפלה ותמיד קיננה בה המחשבה מה היה אילו היו נשארים שם,
האם הייתה גדלה לאותה אשה קטנה שהיא עכשיו או שמא הייתה אחרת?
קצב חשיבתה מואץ, היא יכולה לשנות כתובת בלי בעיה, אפשר לאסוף
אותה מכל מקום ומכל נקודה, זה רק תלוי בציר ההסעות של העבודה.
מניחה את הסיגריה במאפרה במהירות, בודקת את הסידור לשבוע הבא.
ראשון פנוי, שני פנוי - בינגו!  היא פותחת את דלת חדרה ומודיעה
בקול "אמא, אני נוסעת לירושלים!" אמה מרימה מבט מופתע אליה,
מנידה בראשה. "אוקי", היא ממשיכה להתעסק בעיסוקיה, "אבל רגע,
בשביל מה?" דלת החדר כבר נטרקה.
איזו התרגשות! היא מסתובבת בחדרה הלוך ושוב, מחייכת בפה מלא.
היא הגיעה להחלטה והיא בטוחה בעצמה. מתחילה לתכנן - ביום
הראשון היא תתקשר לכל מחפשי השותפים וביום השני תעשה יום מרוכז
ובו תראה את כל החדרים, זה הולך להיות קצת קשה בשל העובדה שאין
לה רכב משלה ובנוסף אמצע אוגוסט עכשיו אבל זה לא משנה, היא
רוצה לעבור דירה, שום נהג אוטובוס או אגלי זיעה לא יעצרו בעדה.
חוץ מזה שמזג האוויר בירושלים תמיד הרבה יותר נעים.

אמה פותחת את הדלת, משרבבת ראש סקרן אל תוך החדר. "בשביל מה לך
לנסוע לירושלים?" היא אומרת בחצי דאגה ובקלילות שמאפיינת אותה.
"אני עוברת דירה!" אמרה. "עוברת דירה?" נכנסת לחדר ומתיישבת על
המיטה, לא מסירה את המבט מעיניה המנסות להבין מה עכשיו היא
מתכננת. "כן, החלטתי לצאת מהשעמום הזה". בקצב מהיר היא מתחילה
לפרט לה את אירועי השעה האחרונה, האם בקושי עוקבת, נוברת
בזיכרונה, מנסה להבין מה קרה לה, לילדה, בימים האחרונים, שגרם
לה לקבל החלטה כה גורלית. "זאת החלטה שקיבלתי הרגע, פשוט
החלטתי ללכת". דממה. מביטות אחת בשניה, האם מבולבלת, הבת
בטוחה. "אבל..." אומרת האם ומפסיקה, היא יודעת שאין לה סיכוי
כנגד ההחלטה של הבת, משהו אומר לה שזה רציני ולא דבר חולף. היא
יוצאת מהחדר ומגרדת בראשה.
לפני השינה היא שוכבת עם הפנים לתקרה, מדמיינת על הקיר הלבן את
ההרפתקאות שתעבור בעיר הבירה, אולי יתמזל מזלה ותמצא לה בחור
סוף סוף, מישהו שיחבק אותה.
בבוקר היא מתעוררת נרגשת מהיום שמצפה לה. כשהיא רואה את אמה,
היא מנסה להסתיר את ההתרגשות ופניה לובשות מעטה של אדישות.
"אני באה איתך", זורקת  אמה וממשיכה באותה נימה, "וגם דליה
והקטנה, נעשה יומיים כיף, רק אנחנו, הבנות של המשפחה". היא
מרימה מבט אליה וממהרת לבטל, "אני נוסעת לבד".
בני המשפחה מתחילים להגיח מחדרי השינה, מחלון בית אחר אפשר
לשמוע את צלצול השעון המעורר המתעקש להעיר את בעליו ולא מוותר.
העולם מתעורר לבוקר חדש, ציוץ הציפורים, אוספי האשפה, הריח
באוויר. האם מתקרבת, אוספת את כף ידה, "בואי ניסע ביחד, חבל
שתיסחבי באוטובוסים". יודעת איך לפנות לבתה, משלבת קרבה ועוצמה
- זאת השיטה. "אז מה, עוברת דירה, הא?" אומר אחיה הגדול, משפשף
מעיניו את שארית הלילה. היא מסתכלת על האם במבט חד צדדי, היא
ידעה למי לתת את הבשורה. כעבור שעה כבר התניעו את הרכב, בדרך
אספו את גיסתה והקטנה ועלו על כביש  ירושלים-ת"א.
בדרך דיברו על השכונות בירושלים, אמה סיפרה לה עוד סיפורי
ילדות מהעיר שתמיד אהבה לשמוע. גיסתה המחושבת מיאנה להבין איך
תיתכן החלטה ספונטנית כזאת. "זה עניין שצריך לתכנן חודשים, לכי
תדעי איפה תגורי", לא הפסיקה להגיד שוב ושוב עד שער הגיא.
בעליות החלה להרגיש צמרמורות, כל כך הרבה פעמים נסעה בדרך
הזאת, אך זו הפעם היחידה שהיא קשורה אך ורק אליה, לעתיד שאולי
יהיה לה כאן.
אחרי מבשרת ציון מתחילה להתגלות לעיניה העיר שכל כך אהבה, היא
מסתכלת על הנוף היפיפה של עיר הבירה שלה, על המראות שלא רואים
בשפלה - את שכונת רמות הצפופה ואת שיפולי ההרים שלצידה, הן
עוברות את קבלת הפנים הירוקה של ירושלים, "ברוכים הבאים" כתוב
באותיות מדשא,  והיא מרגישה שעובד העירייה האחרון שסידר את
האותיות עשה זאת רק בשבילה. הן מגיעות לרמזור הראשון של העיר
ובמעבר החצייה עוברת משפחה חרדית עמוסת נפשות. הן ממשיכות את
דרכן לכיוון רחוב הנביאים ועוצרות בדוכן העיתונים הפינתי. בחצר
ליד הבית הישן והקסום היא מציתה סיגריה, מדפדפת ומגיעה למודעות
ההשכרה.