היום למחרת!

  למחרת התעוררה ג'ניפר, מוקדם בבוקר. היא לא הצליחה להירדם,
לאחר מה שראתה. אחרי שהיא וניק חזרו לאולם, הם החליטו שלא
יספרו על מה שראו לאף אחד. הם המשיכו להתנהג כאילו הכל כרגיל.
ג'ניפר רקדה עוד מספר ריקודים, וכך גם ניק. בסוף המסיבה, הם
קבעו שלמחרת ניק יכנס לאחוזתה של ג'ניפר, והם ייסעו לשוק.
  היא קמה, התרחצה, וירדה למטה. בחדר המגורים, ישב רוברט,
וקרא עיתון. הוא בדיוק עמד להתחיל את ארוחת הבוקר שלו.  
  הוא קם ברגע שראה את ג'ניפר.
  "בוקר טוב, ילדתי" אמר ונשק לה.
  "היי אבא!" קראה וחיבקה אותו "אתה עומד לאכול? יופי! אני
מתה מרעב!!"
  "את לא נראית טוב. לא ישנת טוב? אולי להישאר עד מאוחר כל-כך
אתמול לא היה רעיון טוב..."
  "אבא, אני בסדר!" חייכה "פשוט אכלתי משהו מקולקל אתמול, זה
הכל" הבטיחה.
  הם התיישבו, והתחילו לאכול.
  "מה כותבים העיתונים, אבא?" שאלה ג'ניפר.
  "פוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה. לא משהו שמעניין אותך...
אבל חכי הנה יש משהו: נראה שאתמול במסיבה, מר מייקל ויד, השתכר
ונפל מהמרפסת של ויליאם!" סיפר.
  ג'ניפר הזדעזעה. היא קיוותה עד כה, שכל מה שראתה אתמול היה
סיוט- אך כנראה שהיא השלתה את עצמה. היא המשיכה לאכול בשקט, אך
משהו מבפנים 'אכל' אותה. היא ידעה שהיא הייתה כבר במקרה רצח,
אך זה לא היה זה. מה שהציק לה היה שהיא כבר ראתה את רצ'ארד
איפה שהוא, או שלפחות שמעה את שמו, והיא לא הייתה יכולה
להיזכר- היכן.
  לאחר מכן הגיע ניק. הוא לא הרגיש טוב יותר מג'ניפר- אך היה
הבדל משמעותי בין מראה שניהם.
  "את מוכנה?" שאל אותה.
  "כן בוא נלך. אני חייבת לאוורר את הראש"
  היא נפרדה מאביה, עלתה על ג'ווי והם נסעו. הם הגיעו לשוק,
ירדו מהסוסים וקשרו אותם. הם הלכו לאט בין הדוכנים, והתבוננו
בסחורה. ג'ניפר קנתה מספר דברים, וניק כמוה.
  "הקניות באמת עושות לך טוב, ג'ן" העיר ניק.
  "כן... אני גם מרגישה טוב יותר" אמרה. המחזה שראתה אתמול
התחיל להתפוגג, והצבע חזר לפניה. היא שוב צחקה.
  הם המשיכו ללכת לאורך הדוכנים, והתקרבו למחנה הצבאי.
  המחנה הצבאי של סטסיטי, תפס אזור גדול. בתחילתו היה שער
גדול מעץ כהה. כשנכנסים דרכו ניתן לראות מצד שמאל את מדורי
החיילים. מקדימה ישנם 2 מבנים- השמאלי הוא האורווה, והימיני
הוא מאגר הנשק, שמתמשך עשרות מטרים. מימין היה מבנה ארוך בכל 2
קומות: בקומה הראשונה היה פונדק 'הקליע', ואולם הכינוסים וקבלת
הפנים. בקומה השניה היו מגוריו של ראש הצבא ומפקדתו. מתחת לשני
קומות אלה, היה בית הכלא. כל הבניינים היו צבועים בצהוב בהיר
והגגות בירוק זית.
  "זוכרת איך היינו מציקים לשומרים?" גיחך ניק.
  ג'ניפר צחקה "ואז פדריקו תפס אותנו..."
  "כן, והוא לא עשה לנו כלום! הוא צחק, והוא גם לא סיפר
להורים"
  "הוא היה אדם נהדר" אמר ג'ניפר.
  הם המשיכו ללכת. לפתע הם ראו שלושה חיילים שגררו אדם פשוט
מביתו. הם התקרבו כדי לראות מה קורה.
  "אבל חסרים לי רק שני פונט!!" צעק האיש.
  "מסים הם מסים" ענה החייל בקצרה.
  "אבל אני אשלם את החסר בשבוע הבא!!" ניסה האיש.
  "לא. היית צריך לשלם את מיסך בזמן. אלה הם ההוראות של מר
סמית'" קרא החייל.
  ג'ניפר וניק החליפו מבטים, כאשר שמעו את שמו של רצ'ארד.
  "האיש הזה חלאה! הוא מעלה את המסים מתי שמתחשק לו!! ועכשיו
הוא גם כולא את מי שאין ביכולתו לשלם!" המשיך לצעוק האיש. הוא
הצליח להשתחרר ורץ לעבר הבתים, כדי להסתתר בהם, אך הוא לא
הצליח. נשמעה ירייה והאיש נפל.
  החייל שירה הוריד את רובהו, "אני מקווה שזה שיעור לכולכם!
אתם חייבים לשלם את המסים! ואם לא סופכם יהיה כסופו של איש זה"
קרא בטון יבש.
  ההמון שהצטבר התחיל להתפזר. ג'ניפר וניק פנו לעבר סוסיהם.
  "האיש הזה הוא מפלצת!!" קראה ג'ניפר, בזמן רכיבתם לאחוזתה
"חייבים לעצור אותו"
  "קודם הוא רצח את פדריקו, אחר-כך את ויד ועכשיו הוא גם הורג
אנשים חפים מפשע. הוא גנב ורוצח!!" קרא ניק. הוא זעם.
  "ניק!! שקט!!" השתיקה אותו ג'ניפר "חייליו עלולים לשמוע
אותנו!"
  "לא אכפת לי!" אמר ניק, אך הפעם יותר בשקט "אנחנו חייבים
לעשות משהו! אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים כשהוא מחוץ לכלא!"
  "צודק, אבל מה כבר אנחנו יכולים לעשות??"
  "בואי נרכב ליער. נשב שם ונחשוב"
  הם פנו שמאלה, לעבר היער שהקיף את צידה הצפוני, של סטסיטי.
הם הגיעו לחורשה קטנה, ירדו מהסוסים- נתנו להם להסתובב-
והתיישבו על הדשא.
  "אולי נשלח מכתב למלך..." הציע ניק.
  "לא" פסלה מייד ג'ניפר.
  "למה לא? נכתוב שם את מה שקורה בסטסיטי..."
  "ניק, תחשוב על זה! דבר ראשון: אין לנו הוכחות. דבר שני: גם
אם יאמינו לנו- רצ'ארד יכחיש את הכל, ולמי יאמינו, לנו או לראש
הצבא?? דבר שלישי: רצ'ארד, כנראה, משחד את עוזריו של המלך- כדי
שלא ישימו לב לסטסיטי"
  "כן... וגם בגלל שהמלך לא יעזוב את ענייניו וירוץ לעזור
לסטסיטי-הרי זו בסך הכל עיר קטנה, ויש לו בעיות יותר
גדולות..."
  "זאת אומרת ש..." היא היססה "שנצטרך לעשות זאת לבד"
  ניק הפנה את ראשו והביט בג'ניפר. הוא הכיר אותה זמן רב
מידי, כדי לדעת על מה היא חושבת.
  "לא! לא! לא! ועוד אלפי פעמים לא!" קרא.
  "אבל אין לנו ברירה!!"
  "אני לא עושה את זה!"
  "אז אני אעשה את זה!!" ירתה לעברו.
  "אבל, אבל..." הוא חיפש תרוץ "איך תוכלי לעשות זאת?? את לא
יודעת סייף! ונראה לי שקראת יותר מדי ספרים!!!"
  "אתה יודע סייף! אתה תלמד אותי! וחוץ מזה- לא הכל בזה זה רק
סייף!"
  "אני לא אתן לך לעשות את זה! את לא יכולה להציל את סטסיטי!
את לא יכולה להפוך ללוחמת בפשע! מה יגיד אביך?? מה יגידו
האנשים?? את לא יכולה! פשוט לא יכולה! ואין שום סיכויי שאני
אלמד אותך סייף"
  "לא אבי ולא אף אחד אחר, ידע על זה! ואם לא תלמד אותי אני
אמצא מישהו אחר!!" קראה. היא הייתה נחושה בדעתה- אף אחד לא
יצליח למנוע ממנה לעשות זאת. אף אחד.
  הוא הביט בה עוד פעם. הוא ידע שהיא תעשה זאת בכל מקרה, אבל
היא הייתה צריכה את עזרתו.
  'ג'ן- פעם את תהרגי אותי' חשב ניק 'כמה שאני אוהב אותך, אני
חושב שאת משוגעת...'. אך במקום זאת הוא חייך, זה היה חיוך
איטי.
  ג'ניפר הבחינה בו "באמת?? תודה ניק!! אתה החבר הכי טוב
שיכול להיות!" קראה וחיבקה אותו.
  "טוב. עכשיו אנחנו צריכים להמציא את הגיבורה החדשה בתולדות
ההיסטוריה" הכריז ניק ברשמיות.
  "קודם כל אנחנו צריכים שם..."
  "הנועזת, המושיעה, חתולה, נמרה..." התחיל ניק, להמציא
שמות.
  "לא, לא, לא! תן לי לחשוב... שניה..." הרהרה ג'ניפר. לבסוף
היא קראה "הפנתרה!!".
  "הפנתרה?! למה?" שאל.
  "זה חיה שאני אוהבת, היא גמישה, חכמה, יפה, אמיצה"
  "כן... זה דווקא נשמע לא רע!! 'הפנתרה'!!!" קרא ניק.
  "יופי. מה הלאה?" שאלה ג'ניפר. היא רטטה מרב התרגשות.
  "עכשיו אני צריך ללמד אותך... ג'ן את בטוחה?"
  "במאה אחוז! ניק, למד אותי!!" ירתה.

                                   

  הם נפגשו, כעבור 5 שעות, אצל ג'ניפר. הם עלו לחדרה.
  "ג'ן, אנחנו צריכים מקום לאימונים" אמר ניק "אנחנו לא
יכולים להתאמן בביתנו- כי עלולים לשמוע את רעש החרבות. וגם אי
אפשר להתאמן בחוץ- יכולים לראות אותנו. מה עושים?"
  "ובכן יש מקום שנוכל להתאמן בו..." היא התחילה, בהיסוס רב
"אתה זוכר שלאחר מה שקרה עם אימי, אני הייתי נעלמת"
  "כן. ולא רצית לספר לאף אחד איפה היית- אפילו לא לי! אני
עדיין פגוע..."
  "אז עכשיו אני אספר לך. באותו לילה, אחרי שחזרתי הביתה,
הייתי בפאניקה. עליתי לחדר והרגשתי כל-כך חסרת אונים. אז לקחתי
את הכרית שלי ובכיתי לתוכה" היא עצמה את עיניה "אחר כך,
כשהרמתי את ראשי, ראיתי את ההשתקפות שלי במראה הקטנה. שנאתי את
מה שראיתי- אז זרקתי את הכרית שלי על המראה. המראה הסתובבה
מספר פעמים ואז שמעתי קול גירוד. נבהלתי וקפצתי מהמיטה, ואז
ראיתי שחלק מהקיר נעלם והארון הסתובב על צירו- והיה כמין דלת.
הוא חשף מעבר סודי. נכנסתי דרכו וראיתי מדרגות, ירדתי בהם
והגעתי למסדרון, שהקיף כמעט את כל האחוזה! המשכתי לרדת והגעתי
למערה ענקית. שם ביליתי את הזמן שהייתי צריכה להיות לבד"
  היא פתחה את עיניה וראתה שניק מביט בה בהפתעה.
  "ולא סיפרת לי את זה! אני ממש נדהם!!"
  "בוא. אני אראה לך" אמרה וניגשה למראה. היא סובבה אותה
לאחור 3 פעמים, ושניהם שמעו קול גירוד חלש. הארון הסתובב על
צירו, והשאיר מאחוריו מקום חשוך.
  ג'ניפר צעדה לעבר הפתח.
  "מדהים!" לחש ניק, והלך אחריה.
  "תחזיק את ידי. צריך להיות פה לפיד על הקיר, אבל יכול להיות
שהרצפה רופפת. אחרי כל-כך הרבה שנים..."
  היא הושיטה את ידה לניק, והוא תפס אותה בחוזקה. היא גיששה
על צידה השמאלי של הקיר. ידה פגעה במשהו, והיא משכה את זה
החוצה. זה היה הלפיד.
  ניק משך אותה החוצה, ולקח את אחת הנרות שעמדו בחדר. הוא
הדליק בעזרתן את הלפיד והושיטו לג'ניפר. היא חזרה לפתח והאירה
אותו. לפניהם התגלו מדרגות, שירדו בצורה מעגלית צרה למטה.
  ג'ניפר הסתכלה על ניק.
  "אחריך" הוא אמר.
  היא החזיקה בידה הימנית את הלפיד, ניק תפס את ידה השמאלית.
היא נשמה עמוק והתחילה לרדת במדרגות. המדרגות היו בנויות מאבן
ולכן נשמרו במצב מצוין. ג'ניפר הדליקה כל לפיד בדרכם- כך שהדרך
הייתה מוארת. באמצע הדרך הם הגיעו למסדרון ארוך, שהתמשך משני
ציידי המדרגות. היא הדליקה את הלפידים במסדרון עד לפניה
הראשונה, בכל צד.
  "שנלך לראות מה יש מעבר לפניות?" שאל ניק.
  "אחר-כך. בוא נרד עכשיו למטה" ענתה, והמשיכה לרדת במדרגות.
  המדרגות המשיכו להתעקל, אך כמעט ומייד הם התרחבו, ירדו
בצורה ישרה ונסתיימו בחדר ענק. ג'ניפר הדליקה את כל הלפידים,
והם ראו שהם נמצאים באולם, בגודל בינוני, ריק יחסית- פרט
למספרת קורות, שולחן, מספר כיסאות שבורים וחביות. כל האולם היה
מלא בקורי עכביש- והיה ניתן לראות שאיש לא ביקר שם שנים רבות.
  "ואוו" אמר ניק.
  ג'ניפר חייכה. "ברוך הבא" אמרה בקול נעים.
  "אני רואה שלא ממש סידרת פה..." אמר ניק, בזמן שעשה 'סיבוב'
באולם.
  "משום מה, זה לא מה שחשבתי עליו, באותם זמנים" אמרה ביובש.
  "סליחה. מי בנה את זה? ולמה יש פה חביות?"
  "כנראה שמי שהיה פה לפני שאבי קנה את האחוזה. החביות ריקות.
תאמין לי- בדקתי"
  "זה מקום מצוין! מה דעתך על קצת ניקיון, לפני..."
  "קדימה"
  הם הורידו את כל קורי העכביש. פינו את הקרשים שנפלו. סידרו
את החביות בשורה ליד הקיר- בצורה של קיר, כך שמאחור יישאר מקום
למחבוא. לאחר מכן הם פינו בולי עץ שחסמו המשך למערה.
  "תראה, יש פה המשך! אבל זה מבוי סתום!" אמרה ג'ניפר.
  "לא נראה לי. תמיד במערות כאלה יש איזו יציאה סודית" אמר
ומישש את הקירות, בחיפוש אחר מתג כלשהו.
  "ואתה אומר שאני קוראת יותר מדי..." אמרה בגיחוך "תסתכל
ותלמד"
  היא ניגשה לקיר הימני, והושיטה את לצמח קיר קטנטן. היא
הסיתה אותו וגילתה חריץ פצפון בקיר- חריץ זה היה כמעט בלתי
נראה, ובטוח שאף אדם לא היה שם לב אליו, אלה אם כן הוא יודע מה
הוא מחפש.
  "תראה. יש פה חריץ, שאם אתה מכניס את היד אתה יכול להרגיש
ידית. תמשוך אותה לכיוון שלך" הדריכה אותו.
  הוא הכניס את ידו, ומשך בידית. הקיר שלפניהם התחיל לעלות
למעלה, וחשף פתח.
  "אז זו היא היציאה" אמר ניק.
  הם יצאו וראו חורשה קטנה בתוך היער. היה חשוך.
  "אוקי. ואני גם בטוח שאת יודעת איך סוגרים את הפתח מבחוץ"
אמר ניק.
  "כן. יש גם פה מתג. הנה" אמרה, והצביעה על משהו שנראה כמו
שורש של עץ, והיה ליד הקיר. היא דרכה עליו ו'הדלת' נסגרה,
והשורש חזר למקומו. היא דרכה עליו עוד פעם ו'הדלת' נפתחה שוב.
הם נכנסו פנימה, וניק סגר את הפתח אחריהם.
  הם ניגשו לשולחן ולכיסאות, והתיישבו, כדי לדון במה שיעשו
עכשיו.
  "טוב, אז יש לנו מקום אימונים, ויש לנו שם. עכשיו חסרה לנו
הגיבורה עצמה. ג'ן, את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? את יודעת
שאני אעזור לך, אבל האם את בטוחה?" שאל ניק.
  "כן, ניק. אני בטוחה. בוא נתחיל"
  "טוב...אמממ, אני כבר אומר לך שאני לא מורה, אז שלא יהיו לך
צפיות גדולות" התחיל "דבר ראשון, את צריכה להחליף"
  "להחליף?" חזרה אחריו.
  "כן. את לא יכולה ללמוד ולעשות אימונים, כשאת לבושה כך"
  "אמממ..." חשבה ג'ניפר, והביטה על שמלתה "תישאר פה" אמרה,
ועלתה למעלה. היא חזרה כעבור מספר דקות , בלבוש אחר. היא לבשה
מכנס בדלפון שחור ארוך, חולצה צמודה שחורה, עם שרוול ארוך. היא
נעלה מגף שחורה ארוך. שערה הארוך היה אסוף בצמה ארוכה. היו לה
כפפות שחורות.
  "מושלם!" קרא ניק.
  "תודה" אמרה ג'ניפר.
  "אבל חסר משהו..." חשב ניק בקול "אה! אני יודע! את צריכה
מסכה!"
  "נכון... חכה!" קראה לפתע "יש פה מסכה! באחת החביות. אני
מצאתי אותה, כשהייתי פה, והכנסתי אותה לחבית כדי שלא יקרה לה
כלום"
  הם עברו חבית חבית ולבסוף מצאו אותה. היא הייתה דקה, שחורה,
רקומה ומתאימה ללבושה של ג'ניפר.
  "הפנתרה, מוכנה ומסוכנת!" קראה ג'ניפר, לאחר שלבשה את
המסכה.
  "בעצם את לא לגמרי מוכנה..." ניפץ ניק את מחשבותיה "את לא
יכולה להילחם!"
  "אוקי. אני מוכנה לשיעור הראשון שלי"
  ניק זרק לה חרב, והיא תפסה אותה. "את לא מחזיקה אותה נכון.
הנה ככה" הדגים לה.
  היא שינתה את הצורה שבה החזיקה את החרב.
  "עכשיו, היד שלך צריכה להיות רפויה. אל תהדקי אותה חזק- כי
זה יקשה על התנועה שלך" הנחה אותה ניק.
  "בוא נעבור כבר לתנועה עצמה!" אמרה ג'ניפר.
  "התנועה מורכבת, בעצם, מהאינסטינקטים שלך. את צריכה לראות
מה התנועה של היריב שלך, לחסום אותה ואז לתקוף בעצמך. אף פעם
אל תסמכי על הכוח שלך, כי זה דבר מאוד הפכפך. תסמכי על המוח
שלך! רק כשתוכלי להיות צעד אחד לפני היריב שלך, רק אז תוכלי
לנצח"
  "זה לא נשמע קשה. בוא נתחיל"
  ניק נעמד מולה. ג'ניפר צחקה. הוא התקיף ראשון, היא התחמקה
ממנו וניסתה לפגוע בו מלמעלה, אך הוא פגע בחרב שלה והעיף
אותה.
  "אוקי. זה קשה!"
  "תנסי לאט. בהילוך איטי"
  הוא התקיף שוב, אבל לאט. היא חסמה את החרב שלו מלמטה ותקפה
ישר. הוא חסם והתקיף, אבל הפעם היא הייתה מוכנה, והצליחה
להתחמק ולפגוע בו.
  "יש!" קראה.
  "יפה! עכשיו אותו הדבר אבל מהר"
  הם התאמנו, וג'ניפר התחילה להשתפר. היא תפסה במהרה, את מה
שהסביר לה ניק. היא הייתה להוטה לצאת לעולם, לא כמו ג'ניפר-
אלה כפנתרה! היא רצתה להביס את רצ'ארד, לא רק בגלל מה שהוא עשה
לסטסיטי, אלה גם בגלל סיבות אישיות. היא ידעה עכשיו היכן היא
ראתה את פניו. הוא היה זה שלפני 14 שנה, רצח את אימה.
  היא הייתה מוכנה לגבות חובות.



הפנתרה!

  למחרת, ג'ניפר התייצבה אצל ניק. היא לבשה שמלה ירוקה- אותה
שמלה שרצתה ללבוש למסיבה.
  "אני נשבע לך! איך שנראית אתמול ואיך שאת נראית היום- זה
שתי נשים שונות לגמרי! אף אחד לא יוכל לזהות אותך!" קרא ניק.
  "ועדיף שכך. טוב, אז מה הצעד הבא שלנו?"
  "אנחנו אמורים להשיג מידע, אבל איך?"
  "המקום הכי טוב להשיג בו מידע, לגבי צעדיהם של רצ'ארד
וחבריו, הוא מרכז העיר! נוכל לרחרח שם, ליד המחנה הצבאי-
ונעמיד פנים כאילו שאנחנו סתם מתעניינים בשוק. נוכל גם לעקוב
אחריהם- במידה והם יצאו מהמחנה" הציעה ג'ניפר.
  "רעיון טוב. בואי נלך"
  הם רכבו למרכז העיר. היום השוק היה רועש. אנשים התלחששו
ונראו זועמים. ניק וג'ניפר התעניינו במה שקרה.
  "לא שמעת, אדוני?!" קראה אישה אחת, לשמע שאלתו של ניק "מר
סמית' היקר שלנו, העלה שוב פעם את המסים! האיש הזה הוא
טינופת!! קודם לא היה להרבה אנשים אמצעים לשלם- ועכשיו כמובן
שלא!  האיש הזה, הוא חמדן יותר מהמלך  עצמו! בקרוב מאוד לא
יהיה אף איכר או אדם פשוט בסטסיטי. האנשים פה חסרי אונים"
  "ניק, חייבים לעצור אותו" אמרה לו ג'ניפר, לאחר שהתרחקו
מאנשים שהיו מסוגלים לשמוע על מה הם מדברים.
  "את עדיין לא מוכנה! את התעלית על עצמך- נכון. הכישורים שלך
משתפרים, אבל אחרי ערב אחד את לא יכולה להגן על סטסיטי!! זה
מסוכן מידי"
  "טוב, אני מניחה שאתה צודק. נחכה עוד כמה ימים"
  "זאת התוכנית! ואת לא יכולה לשנות אותה!"
  הם חזרו לשוק. ג'ניפר העמידה פנים שהיא מאוד מתעניינת בשמלה
לבנה אחת, כך שהייתה לניק הזדמנות לעקוב אחרי המתרחש במחנה.
  לפתע, הם שמעו צעקות של אישה. היא רצה לכיוון השוק.
  "עזרו לי!!" צעקה.
  ג'ניפר הסתובבה לאחור וזיהתה את האישה "זאת מריה!" אמרה
לניק.
  "מריה?" שאל ניק, מבולבל.
  "האומנת שלי! אני לא מאמינה, חשבתי שהיא נסעה מסטסיטי. מה
היא עושה פה? היא נשארה??"
  "כנראה שכן" ענה לה ניק.
  מריה רצה לעבר קבוצת האנשים, שהצטברה.
  "מה קרה לך, מריה?" שאל איש אחד, שכנראה הכיר אותה.
  "החיילים" התנשמה מריה "הם באו לגבות את המסים- והיו חסרים
לי כמה פונטים, אז הם רצו לקחת אותי לכלא. אז הבן שלי, דיוויד-
הוא הגן עלי, אבל הם היו רבים מדי- הם תפסו אותו! עזרו לי.
בבקשה..."
  ואז הם ראו את דיוויד מובל בידי חמישה חיילים. אחריהם הלכו
עוד מספר שבויים.
  "אנשים אלה לא שילמו את מסיהם, וגרוע מכך- הם מתנגדים
לשלטון! העונש על כך הוא מוות!! הם יוצאו להורג בשקיעה"
  החיילים הובילו את האסירים, וביניהם דיוויד, למחנה.
  "אוקי. זה הספיק לי!" קראה ג'ניפר, ופנתה אל הסוסים.
  "לאן את חושבת שאת הולכת?!?!?!" רץ אחריה ניק.
  "למערה. אני לא אתן לו להרוג את די ואת שאר האנשים" היא
עלתה על ג'ווי.
  "לא! דבר ראשון- את לא מוכנה. דבר שני- גם אם את מוכנה, את
לא תספיקי- השקיעה קרובה מאוד! אפילו ג'ווי לא יספיק להגיע
למערה ולחזור!"
  "אני כבר אמצע משהו" אמרה ג'ניפר- ובראשה צץ רעיון "אני
אספיק! אני מבטיחה לך! תחכה לי פה! דיו!!" והיא רכבה משם.
  'ג'ן, הלוואי שתספיקי...' חשב ניק.
  ג'ניפר רכבה בכל המהירות למערה. הרעיון שהיה לה, היה נואש-
אך הוא היה היחידי. היא רצתה להגיע למערה על ג'ווי, להתלבש
כפנתרה, ללכת לאורווה ולקחת את וירון- זה הכל. אך היו הרבה
פגמים בתוכנית- מישהו היה אלול לראות אותה באחוזה, וירון היה
יכול לא להימצא באורווה, מישהו היה יכול לזהות את וירון- והכי
חשוב היא הייתה יכולה לא להספיק. אך שוב- זאת הייתה התוכנית
היחידה שלה, ולא הייתה לה ברירה.
  היא הגיעה למערה, ירדה מג'ווי ולחצה על השורש. הקיר נפתח
והיא הובילה את ג'ווי פנימה. הוא נבהל בהתחלה למראה המקום- אך
נרגע. היא קשרה אותו למוט שהכינה עם ניק, במיוחד לסוסים. היא
רצה במדרגות ועלתה לחדרה. הבגדים של הפנתרה היו מוחבאים
בארונה. היא לבשה אותם והתכוננה לצאת, אך כשניגשה לדלת היא
שמעה קולות. זה היה אביה שדיבר עם המשרתת, וכפי שהיא הכירה את
אביה- השיחה הזאת תימשך עוד הרבה זמן...! היא לא יכלה לצאת,
היא הייתה תקועה בחדרה.
  אך למזלה, הייתה לה חשיבה מהירה. היא רצה למראה, סובבה
אותה, וירדה במדרגות עד למסדרון. היא חשבה שאם הוא מקיף את כל
האחוזה אז בוודאי שהיא תוכל להגיע בעזרתו לחדר כלשהו שתוכל
לצאת משם מבלי שיראו אותה. למזלה היא צדקה. היא הגיעה לחדר
המגורים, שלא היה שם אף אחד. היא ראתה מתג, היא משכה אותו-
העציץ זז והיא יכלה לעבור. היא רצה החוצה, לעבר השביל שמוביל
לאורווה. היא נכנסה פנימה והלכה עד הסוף- וירון היה שם. הוא
צהל כשראה אותה.
  "בוא חמודי. אני זקוקה לעזרתך" אמרה לסוס והוציאה אותו
החוצה. היא עלתה עליו, ההרגשה הייתה מפחידה בגלל שוירון היה
הרבה יותר גבוה וחזק מג'ווי, היא תיארה לעצמה איך תהיה ההרגשה
לרכוב עליו.
  "אוקי. בוא נזוז! דיו!!" היא בעטה בו, הוא התרומם והתחיל
לרוץ.
  אחד מהמשרתים שמע את זה ורץ החוצה. "עצור גנב!! עצור!!" הוא
צעק, לא היה בכוחו להשיג את ג'ניפר.
  היא רכבה יותר מהר מהרוח, וההרגשה הייתה נפלאה. היא הייתה
שיכורה מהצלחתה, ולא שמה ממש לב לזה שהיא מאיטה, והשמש עוד מעט
תתחיל לשקוע. למזלה היא התעוררה בזמן. 'אוי לא!' חשבה 'מה אני
אעשה??'
  "טוב, וירון. נראה שנצטרך לעשות קיצור דרך קטן. אני מקווה
שאתה אוהב מים" קראה והפנתה את הסוס שמאלה. קיצור הדרך שעליו
דיברה עבר דרך אגם. היא הכירה את הדרך אך, חששה לתגובתו של
וירון. הם הגיעו לאגם, ולמרבה התפעלותה וירון לא עצר- אלה
הגביר את מהירותו. היא שפשפה את הסוס והודתה לו. אך כשהם יצאו
מהאגם היא גילתה משהו שלא ידעה לגבי וירון. היא עצרה אותו
וירדה ממנו.
  "וואו!!" היא קראה. מולה לא עמד עוד סוס שחור כמו הלילה.
לוירון האמיתי הייתה רעמה כסופה וזנב כסוף. כנראה שהמים הורידו
את הצבע שכיסה את וירון.
  "גדול! עכשיו איש לא יזהה אותך! קדימה- למחנה הצבאי!!" היא
עלתה בחזרה עליו ומיהרה לדי, ניק ושאר האנשים.

                                           

  החיילים הכינו את עמודי התליה. ההמון הצטבר במרכז העיר כדי
לצפות במותם של האנשים. ניק עמד בשורה השניה-שלישית של האנשים.
הוא דאג מאוד לגבי ג'ניפר ולגבי מקום הימצאותה.
  השער של המחנה נפתח, והאסירים יצאו בליווים של החיילים.
עיניהם של ניק ודי נפגשו, וניק סימן לו שישתוק. די הבין את
הרמז. האסירים הועלו אל עמודי התליה, וצווארם נקשר ע"י החבל.
  'קדימה, ג'ן! איפה את?' הרהר ניק, ללא הפסקה.
  ידו של החייל, שהיה אמור להוריד את המתג- שמפיל את הרצפה
מתחת לאסירים, כבר הייתה ל המתג.
  "אחת" ספר החייל "שתיים, שלו..." אך הוא לא סיים את המילה.
נשמעה ירייה באוויר והחייל שאמור היה ללחוץ על המתג נפל.
  דמות בבגדים שחורים, וצמה ארוכה, הגיחה לפתע אל המקום. היא
רכבת עד לאסירים ושחררה אותם. החיילים, שהיו עד עתה בהלם,
התעוררו ורדפו אחריה.
  "רוצו!" צעקה ג'ניפר לאסירים.
  החיילים רצו לעבר ג'ניפר, וסגרו עליה. לא הייתה לה ברירה
אלה להלחם.
  'על החיים ועל המוות' חשבה ג'ניפר, והסתערה על החיילים.
  החייל הקרוב ביותר עליה תקף, אך היא התגלגלה למטה וחתכה
אותו. היא נעמדה ותקפה את החייל השני, אבל עוד שני חיילים
הצטרפו עליו. הם תקפו אותה, אבל היא הייתה יותר זריזה- הרבה
יותר זריזה, והיא התגברה עליהם ללא כל קושי. החיילים האחרים
ראו את המתרחש ובשקט החליטו לארוז את עצמם ולברוח משם. ג'ניפר
נלחמה בעוד מספר חיילים ואז כל השאר נסוגו. היא הייתה מרוצה
מעצמה.
  היא ניגשה לאסירים.
  "כדאי לכם לברוח. החיילים יביאו בוואדי תגבורת. אז תבזבזו
זמן! לכו ליער- שם תמצאו מקום מסתור" אמרה.
  "תודה לך! אבל מי את?" שאל אחד האסירים.
  "הפנתרה! זכרו אותי!" אמרה.
  "אנחנו נתפלל בשבילך, פנתרה" אמרה מריה, ולקחה את די.
  ג'ניפר ראתה שדי בוחן אותה. היא פחדה שהוא יזהה אותה, אבל
היא ידעה שהיא הצילה את חייו- והוא חייב לה.
  היא עלתה על וירון, קרצה לניק ורכבה משם, כשקריאות הידד של
האנשים מצלצלות באוזניה.    

 
 
  ג'ניפר חזרה למערה, וכעבור כמה דקות, הגיע ניק. היא חיכתה
לו בחוץ. הם נכנסו, וג'ניפר הורידה את המסכה.
  "נו, איך הייתי?" שאלה, בקוצר רוח.
  'היית נהדרת!' חשב ניק 'אבל אני יודע שאסור לי להגיד לך את
זה'  לכן הוא ענה: "היית גרועה!" ועשה הבעת פנים זעופה.
  "למה?"
  "את סיכנת את חייך וחיים של אנשים אחרים! וחוץ מזה היה ניתן
לראות בבירור רב שאת לא יודעת להלחם!! אבל יש לי שאלה... איפה
למדת לירות ככה?!?!"
  "זוכר את ליאו? הוא היה חבר שלי, פעם... אז הוא לימד אותי"
התגאתה ג'ניפר "הוא גם לימד אותי להשתמש בשוט!" היא הדגימה.
  "זה מזלך שלא נהרגת שם!" מתעלם מדבריה "את חייבת ללמוד
לקפוץ כמו שצריך. את צריכה להיות יותר גמישה. אל תחשבי מה
לעשות כדי להתחמק מהיריב,  תחשבי מה לעשות כדי לפגוע ביריב! את
צריכה לראות מעבר... תנסי לגלות מה החולשות שלו, ואיך את יכולה
לנצל אותם"
  "טוב, אני אשתדל לזכור זאת. אבל עכשיו כל מה שאני רוצה, זה
לחזור הביתה, לאכול משהו, לעשות אמבטיה ולנוח!" היא פנתה ללכת,
אך לפתע נפלה.
  "ג'ן!!" קרא ניק, ותפס אותה.
  "לכל הרוחות!" קראה ג'ניפר, היא הושיטה את ידה לרגלה
הימנית, וראתה שהיא פצועה.
  "חייבים להביא אותך לרופא!" נבהל ניק.
  "השתגעת?! זה רק שריטה קטנה... וחוץ מזה אם תביא אותי
לרופא- כל העולם ידע שאני הפנתרה!"
  "טוב. אבל זו לא שריטה. את חייבת תפרים"
  "שטויות..." אמרה ג'ניפר, כאילו שמדובר במזג האוויר "לך
הביתה, אני יכולה לטפל בזה"
  "אבל ג'ן..." התחיל ניק "בטוחה?"
  "בטח!" המשיכה באותו טון רגוע.
  "טוב. אני אבוא אליך מחר בבוקר. ושלא תעשי שטויות!" אמר
ניק, והלך.
  'אל תדאג, ניק...' חשבה ג'ניפר 'אני רק אעשה ביקור קטן
לידידינו, רצ'ארד'. היא החליפה לבגדיה הרגילים, עלתה על ג'ווי
וחזרה הביתה.
  כשהיא נכנסה היא ראתה את רוברט, שהיה נסער.
  "היי אבא! מה קרה?" שאלה.
  "וירון נגנב! ולחשוב שקניתי את הסוס הזה ישר מהמרוץ... איזו
אבדה..."
  "לא נורא אבא. זה רק סוס. העיקר שכולם בסדר" היא נשכה את
שפתה מכאבים ברגלה, היא הייתה חייבת לעלות למעלה ולתפור את
הפצע.
  "כן את צודקת... בכל מקרה, אני רואה שאת עייפה- עלי למעלה
לנוח קצת. אני אדאג שיביאו לך משהו לאכול"
  "תודה אבא. אתה הכי טוב!" אמרה, נשקה לו ועלתה למעלה.
  ישר אחרי שהיא נכנסה לחדרה, היא הוציאה את מערכת התפירה
שלה. 'אני מקווה שזה יעזור' הרהרה בזמן שתפרה את רגלה בשישה
תפרים שווים. היא חיטאה את החתך. 'המורה שלי לרפואה היה גאה בי
עכשיו!' צחקה.
  אחרי מספר שעות, ג'ניפר אמרה לאביה שהיא הולכת לישון, ושלא
יפריעו לה. היא ירדה למערה, והחליפה בגדים. וירון נמנם שם,
בזמן שלא הייתה שם. היא העירה אותו, נתנה לו לאכול והברישה
אותו. לבסוף כששניהם היו מוכנים היא חגרה את החרב ויצאה לדרך.
היא לא ידעה בדיוק מה היא מחפשת, אבל היא ידעה שהיא צריכה
מידע. מידע שיכול לעזור לה, בסופו של דבר, להרוס את רצ'ארד.
  היא הגיעה למחנה הצבאי, וקשרה את וירון לעץ. היא סימנה לו
להיות בשקט- והסוס הטיב להבין אותה, הוא נגס עלים ושמר על שקט.
ג'ניפר רצה לקיר השמאלי, וטיפסה עליו. היא התיישבה על וקדקודו-
שהיה נקודת תצפית מצוינת. היא ראתה את החיילים בפונדק 'הקליע'.
החצר והאכסניות היו ריקות- וכל המתרחש היה בבניין הימני. היא
פנתה לעבר הכלא- וראתה שהוא מלא. היא החליטה לרחרח בפונדק- היא
העיפה את השוט שלה לער מוט בשער- והגיעה בעזרתו לקיר של
הפונדק. אחד החלונות היה פתוח- והיא התבוננה במתרחש בפנים.
  בפנים הגבירה ויקס- ויקטוריה, חקרה את החיילים שברחו
מהפנתרה.
  "אתה בטוח שזאת הייתה אישה?" שאלה את החייל שג'ניפר פצעה.
  "כן. למעשה זאת הייתה נערה"
  "האם מישהו מכם, זיהה אותה?" המשיכה ויקטוריה לחקור.
  ג'ניפר קפאה. הייתכן שעלו עליה? יכול להיות שאחת החיילים
זיהה אותה?
  "לא" ענה אחד החיילים.
  "היא לבשה מסכה..." אמר אחר.
  "שקט! בחורה?!" קראה ויקטוריה כלא מאמינה לאוזניה "אתם
ברחתם מבחורה?! אחרי כל האימונים, אחרי כל העבודה... אתם
בורחים מבחורה?!?!"
  "היא הייתה חזקה מדי..." התחיל אחד.
  "היא הרגה שישה מאתנו!" קרא שני.
  "ששקקטט!!!" זעמה ויקטוריה "עכשיו יש לכם אימונים! עכשיו!
תתחילו!"
  "אבל, גברת ויקס... אנחנו צריכים לאכול..." התחיל חייל,
נמוך אחד.
  ויקטוריה ניגשה אליו, ודיברה אליו בשקט "אתה לא תקבל אוכל-
עד שתוכל להביס את הפנתרה הזאת שלכם"
  "ואם מישהו מכם לא יעשה מה שאני אומרת- יהיה לו עסק איתי"
  באותו רגע אפילו הפונדקאי הלבין. כולם התחילו לעבוד
וויקטוריה יצאה מהפונדק.
  'אז מה, כולם מפחדים ממך, גברת ויקס?' חשבה ג'ניפר 'לי את
לא נראית קשוחה במיוחד...' היא עקבה אחרי ויקטוריה, שעלתה
לקומה העליונה- מגורי ראש הצבא ומפקדתו. ויקטוריה נכנסה למשרדו
של רצ'ארד. ג'ניפר העיפה את השוט למעלה וטיפסה לקומה העליונה.
לא היה שם אף חלון- שבעזרתו הייתה יכולה לראות את המתרחש
במשרד, אך היא ידעה שיש חלון בצד השני. היא טיפסה על הגג וקשרה
את השוט סביב מוט הדגל- והתפללה שהוא יחזיק מעמד- היא נתנה
לשוט ליפול למטה, ואז החליקה עליו עד לחלון של המשרד. למזלה
הוא היה פתוח. היא ראתה את ויקטוריה נכנסת למשרד, שבו היו
רצ'ארד וארנולד.
  "חקרת אותם, ויקי?" שאל רצ'ארד.
  "כן, ריץ'. הם כולם מספרים אותו סיפור, על איזה בחורה אחת
במסכה שהרגה שישה מהם ושיחררה את האסירים" אמרה ויקטוריה.
  "אסור לה להפריע בתוכנית שלנו!" קרא ארנולד. היה ניתן לראות
שהוא מפחד.
  "תירגע, ארני! שוב תינוקת לא תוכל להפריע לנו" אמר רצ'ארד,
וויקטוריה הנהנה.
  "אחרי שנשתלט סופית על סטסיטי, שום דבר לא יוכל להפריע לנו"
היא אמרה.
  "אבל בינתיים, התינוקת הזאת יכולה להווה בעיה. היא יכולה
לגרום למרד- ואסור לנו שזה יקרה!" אמר רצ'ארד.
  "אין לה סיכויי" אמר ארנולד "אין לה זמן! האוכלוסייה
בסטסיטי כבר התחילה לקטון!"
  "כן..." חייכה ויקטוריה "העלאת המסים היה רעיון גאוני,
ריץ'. זה גם גורם ליותר אנשים לעזוב, למות מרעב או להירקב בכלא
על אי תשלום מסים!"
  "ואז כשהאוכלוסייה תהיה קטנה מספיק- נוכל סוף סוף לפוצץ את
העיר הארורה הזאת, ולקחת את האוצר שקבור מתחתיה" אמר ארנולד.
  "אבל עכשיו, כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים למנוע עוד מקרים-
כמו שהיו היום- אחרת לא נצליח במזימתנו" הזהיר רצ'ארד.
  באותו רגע ג'ניפר, שהייתה תלויה על השוט שלה, שמעה קול
ניפוץ. היא הסתכלה למעלה וראתה שהמוט שעליו הייתה תלויה הולך
להישבר. היא הסתכלה למטה וראתה שאם היא תיפול- זה יהיה הסוף
שלה. לא הייתה לה ברירה אלה לקפוץ לתוך החדר, ולקוות שהיא תצא
מזה בחתיכה אחת. היא עשתה את זה בדיוק מתי שהמוט נשבר. כל
השלושה הסתובבו לשמע הרעש שהקימה ג'ניפר.
  "זאת היא!" צעק ארנולד.
  "רבותיי, גבירתי" אמרה ג'ניפר בנועם "מצטערת אבל אין לי זמן
לדבר" והיא רצה דרכם לעבר הדלת, ויצאה.
  "היא יודעת את התוכנית שלנו! אחריה!!" צעקה ויקטוריה.
  הם יצאו למסדרון. "שומרים!!!" צעק רצ'ארד "תעצרו אותה!!!"
  'תראי לאיזה בלגן נכנסת עכשיו!!!' כעסה על עצמה ג'ניפר. היא
רצה בכל כוחה, נעזרת בשוט שלה. אך היא לא פנתה לעבר הקיר שלידו
חיכה לה וירון- היא פנתה לעבר בית הכלא! היא הגיעה לשם ושיחררה
את האנשים, לפני שהחיילים הגיעו.
  "בואו!" צעקה לעבר הנמלטים. לא הייתה לה שום דרך להוציא
אותם מהמחנה- היא הייתה חייבת לעבור דרך השער! ורצ'ארד ידע את
זה. בגלל זה החיילים לא רדפו אחריה כשהיא רצה לעבר הכלא.
  'זה בדיוק כמו שניק אמר- תמיד תהיי צעד אחת לפני היריב שלך!
רצ'ארד משתמש באותה טכניקה נגדי! אז מה, להיות צעד אחד לפניו?
הוא בוואדי חושב שאני לא אלחם- כי הסיכויים שלי אפסיים... אז
אני אעשה בדיוק את ההפך- אני אלחם!' חשב ג'ניפר.
  היא התקרבה לשער, ואנשיו של רצ'ארד תקפו. הם היו רבים אך
היא הייתה כמעט בטוחה שתוכל לנצח אותם. הראשון התקיף, היא
הגיבה מיד- צלילה ותקיפה מלמטה. שנים מימין, שנים משמאל- קפיצה
קדימה. היא לא חשבה יותר, כל הפעולות שעשתה היו אינסטינקטים
טהורים. היא פעלה כמכונת קרב. לא הייתה עוד ג'ניפר- הייתה רק
פנתרה. קפיצה, תקיפה, צלילה, בייטה, אגרוף. לאט לאט היא פילסה
את דרכה בין החיילים. הנמלטים קיבלו השראה מהתנהגותה והצטרפו
אליה. היא התחילה לסיים את הקרב, כשהיא מנצחת. כשאחרון החיילים
נסוג והשער נפתח, היא שרקה לוירון. הסוס הגיע מיד. היא עלתה
עליו, והורתה לנמלטים לברוח. כשכולם יצאו היא הסתכלה על
רצ'ארד.
  "את טובה, ילדונת! איך קוראים לך?" שאל אותה בחביבות.
  "פנתרה" ענתה לו.
  "את יודעת שאין לך סיכויי. לא תוכלי לנצח אותי! למה את עושה
את זה?"
  "בוא נגיד, שיש לך חשבון לא סגור איתי... ולגבי זה שאין לי
סיכוי- אנחנו עוד נראה!"
  היא בעטה בוירון ורכבה משם. היא הייתה מרוצה מעצמה. הפנתרה
הצליחה!      


                         הנסתר!

  "מה חשבת שאת עושה?!?!" זעם ניק. זה היה יום למחרת, בצהרים.
הם נפגשו במערה, וניק כבר הספיק לשמוע על מאורעות הלילה
הקודם.
  "רציתי להשיג מידע, אבל אז- אם כבר הייתי שם- החלטתי להוציא
את השבויים מהכלא" הגנה על עצמה ג'ניפר. 'נו בטח! את מצילה את
העיר- והוא כועס עלי. מה יש לו? איך הוא לא רואה שאני אוהבת
אותו??' חשבה. היא כעסה על ניק, אבל היא ידעה שהוא כועס כי הוא
פוחד שיכול היה לקרות לה משהו. בגלל זה היא לא סיפרה לו על זה
שהיא תכננה ללכת למחנה.
  "לפי מה ששמעתי, את הפכת בין לילה לאגדה מהלכת!" הוא נרגע
קצת.
  "תודה. אבל זה היה מאוד קשה. אני צריכה משהו חוץ משוט וחרב,
כי לרובה אני בכלל לא מגיעה בקרב"
  "אני עובד על זה..." אמר ניק "אני חוזר- לגמור להכין את זה.
כבר חשבתי על זה"
  "אתה יודע, זה מוזר. אתמול כשנלחמתי ברצ'ארד, הרגשתי שהוא
משתמש בטכניקה שלי- נגדי. הוא עשה בדיוק את מה שאמרת לי לעשות-
להיות צעד אחד לפניו"
  "אז כנראה שהוא לוחם טוב. תיזהרי ממנו. הוא יותר ממה שהוא
מתמיר להיות"
  "טוב, אני עולה למעלה- ואתה תחזור לעבוד על הדבר שאתה עובד.
אלוהים יודע מה זה... בכל מקרה, אני רוצה לבקר את הנמלטים
ליער, היום בערב"
  "כן זה רעיון טוב. את תתני להם שאיפות, ותראי להם שניתן
להתייצב מול רצ'ארד. אם תהיה לנו תגבורת- נוכל להביס אותו"
  "אבל אנחנו צריכים זמן... שאין לנו! ובינתיים רצ'ארד מצליח
בתוכניותיו"
  הם עזבו את המערה. ניק רכב בחזרה לאחוזתו, וג'ניפר עלתה
למעלה. היא הלכה לחדרו של אביה, כדי לראות מה הוא עושה. היא
מצאה אותו, אך לא בחדרו- אלה במשרדו. הוא היה עבד על מספר
מסמכים.
  "מה חדש, אבא?" שאלה אותו.
  "כלום... אני עובד על מסמכי המסים. שמעת שהעלו אותם, לא?
בכל מקרה, הרבה מבעלי האחוזות- ואני ביניהם- לא מרוצים משלטונו
של מר סמית'. הוא הבטיח הרבה מאוד הבטחות, בהתחלה, אולם כעט
הוא לא ממלא אותם. הוא שהעניין בטיפול, אך בעצם הוא לא עושה
כלום. ניסינו לפנות למלך, אך ללא כל הצלחה. אם מישהו לא יעשה
משהו בקרוב, אז נצטרך לעזוב את סטסיטי, יקירתי. אל תסתכלי עלי
במבט כזה- כי לא תהיה לנו ברירה! הבחורה הזאת, הפנתרה, שהופיעה
אתמול- היא מנסה לעזור, אבל לא נראה לי שיש לה סיכוי כלשהו,
נגד אנשיו של רצ'ארד..."
  "אבל היא הביסה אותם אתמול, פעמיים! ומה אם היא תצליח? אתה
בעצמך אמרת, שאין אף אחד שיכול לעזור לסטסיטי... אז למה שלא
לתת לה סיכוי?"
  "אני מקווה מאוד שהיא תצליח... אבל מה כבר היא יכולה לעשות?
וחוץ מזה- אף אחד מבעלי האחוזות לא יפקיד את גורלו בידיה. כמה
חזקה וחכמה שהיא לא תהיה, היא עדיין בחורה"
  "אז מה? זה לא אומר שהיא פחות טובה ממך או מרצ'ארד! למה שלא
תתנו לה הזדמנות להוכיח את עצמה?! מי יודע, אולי בסוף היא
תצליח להבריח מפה את רצ'ארד ולהחזיר את סטסיטי למצבה הקודם!"
  "אני מקווה מאוד שאת צודקת. אם זה ירצה אותך, אני אדבר עם
כולם, וניקח פסק זמן קטן. אם היא תמליח להוכיח שיש לה סיכוי-
אנחנו נעזור לה. אבל רק אם זה יקרה! כי אף אחד בסטסיטי לא מוכן
למרוד. לא העשירים ולא העניים. כולם מפחדים. ואת האמת גם אני!
אף אדם שפוי לא ימרוד באדם בעל עוצמה כמו רצ'ארד"
  "טוב. ניתן לזמן לעשות את שלו" אמרה, והלכה משם. היא חזרה
לחדרה ומשם ירדה למערה. היא העבירה את זמנה בלנקות את וירון,
ואחר-כך סידרה את תלבושת הפנתרה שלה. היא עשתה אותה יותר
צמודה, והקטינה, מעט, את חוטי המסכה. היא ניקתה את החרב,
והתאמנה בה, בשוט וברובה. היא הביאה אספקה של מזון לוירון,
וניקתה את המערה. לבסוף היא התיישבה מול וירון, וחיכתה לניק.
  היא לא הייתה צריכה לחכות הרבה, לא עבר הרבה זמן- והוא חזר
למערה. הוא היה נרגש מאוד, והחזיק קופסא קטנה בידיו.
  "מה קרה לך? מה יש בקופסה?" שאלה ג'ניפר, בסקרנות.
  "מתנה" ענה בקצרה, והתחיל להוציא את תכולתה. בפנים היו זוג
כפפות.
  "כפפות?" שאלה ג'ניפר, בבלבול.
  "תראי, זה לא סתם כפפות. תלבשי אותן" ג'ניפר לבשה אותן
"כרגע- אלה סתם כפפות, אבל ברגע שאת לוחצת במקום הזה, מתחת
לזרת..." ג'ניפר לחצה, ולפתע כהרף עין- הופיעו ציפורנים-
מברזל- מתוך הכפפות.
  "אדיר!" קראה ג'ניפר "תודה, ניק!" וחיבקה אותו.
  "אני שמח שזה מוצא חן בעיינך. חשבתי על זה מתי שחשבתי על
פנתרים- כלומר לכל משפחת החתולים יש ציפורנים, ואיזה פנתרה
תהיי ללא ציפורנים?!"
  "ניק, אנחנו בבעיה" אמרה ג'ניפר, וסיפרה לו על שיחתה עם
אביה.
  "כפי שאני מכיר אותם, הם יתנו לך זמן- אבל לא הרבה. אם לא
תצליחי כולם יתפזרו- וסטסיטי אבודה, כי אז רצ'ארד יצליח
בתוכניתו!"
  "אני יכולה להלחם נגד רצ'ארד או אנשיו- אבל לא נגד שניהם
ביחד! אתמול בקושי יצאתי משם. מזלי שרצ'ארד לא נלחם בי"
  ג'ניפר שחכה לגמרי מרצונה לנקום. כל מה שרצתה לעשות הוא
לעצור את רצ'ארד- המחשבה על להרגו ברחה ממנה. אך באותם רגעים
היא נזכרה. זה הקשה עליה עוד יותר.
  "ניק, יש לי משהו לספר לך. אני לא רק רוצה להבריח מפה את
רצ'ארד. אני רוצה להרוג אותו! אני רוצה לנקום!!" אמרה, כשברק
בעיניה.
  "לנקום? למה?"
  "אתה לא מבין?! רצ'ארד הוא אותו ריץ' שלפני 14 שנה את אימי!
וכמעט הרג גם אותי..." היא נעצרה, בגלל שניק קדח בה, במבטו,
והיא הרגישה שמצחה הולך להתפוצץ.
  "זאת הבעיה" אמר בשקט "לא זה שאת חלשה או שאת מפחדת. את
מנסה לנקום, ושוכחת לגמרי מהכל. את לא חושבת- את פועלת, וזה לא
טוב. את מנסה לפגוע בכמה שיותר אנשים, כי את כועסת, ובמקום
לפגוע בהם- זה יוצא ההפך. את לא מרוכזת. את יוצרת לעצמך את
היריב הכי חזק בעולם, ואת מנסה להלחם בו. את מנסה להלחם  נגד
עצמך,  נגד הכעס שלך, על עצמך. אם תמשיכי כך את לא תצאי בחיים
מהקרב הבא שלך"
  דבריו הדהדו באוזניה. היא רצתה להגיד לו שהוא טועה, שאלה
סתם שטויות, שכל מה שהיא צריכה זה רק עוד אימונים, שהיא עשתה
כמה פשלות וזה לא יקרה שוב- אבל היא ידעה שהוא צודק. היא
האשימה את עצמה ואת כל העולם במה שקרה לאימה. היא רצתה לפגוע
הכי חזק שהיא רק יכולה ברצ'ארד- והייתה מוכנה להרוג את כל
חייליו אם הם יעמדו בדרכה.
  היא השפילה את מבטה, ודמעות עמדו בעיניה. ניק ניגש אליה
וחיבק אותה. היא בכתה.
  "למה?" שאלה ללא הרף "למה זה קרה? למה היינו באותו ערב
בעיר? למה הוא היה חייב להרוג אותה? למה...??" היא בכתה.
  "די, ג'ן, תירגעי. את לא יכולה לשנות את העבר. זה קרה- זה
קשה, אבל עליך לתת לכאב ללכת. את לא תוכלי להמשיך אם לא תשימי
את העבר מאחוריך. מובן שלא תוכלי לשכוח את מה שקרה- וגם אסור
שזה יקרה, אבל עליך להמשיך בחייך. זה מה שהיא הייתה רוצה
שתעשי" הרגיע אותה.
  "אתה צודק" אמרה, ומחתה את דמעותיה "אני צריכה להתגבר על
זה. אבל אתה יודע זה לא קל... כל חיי חלמתי על הרגע בו אוכל
להביט לריץ', שרצח את אימי, בעיניים ולנקום!"
  "אני יודע, ג'ן. קדימה את צריכים ללכת ליער" זירז אותה
ניק.

                                                   

  כעבור כמה דקות ג'ניפר הייתה לבושה. היא אמרה לאביה שהולכת
לישון מוקדם- כי כואב לה הראש, וביקשה לא להפריע לה. היא עלתה
על וירון ויצאה מהמערה. הלילה עמד לרדת לכן היה עליה למהר- אם
ברצונה להגיע ליער לפני החשכה. היא המריצה את וירון, והוא הגיב
להוראותיה- הוא שמח לדהור בשדות הפתוחים.
  היא התקרבה ליער, והאטה את הסוס. היא רכבה לאט מאוד בתוך
היער, בחיפושה אחר קבוצת הנמלטים. לפתע היא שמעה רשרוש, היא
נדרכה. היא המשיכה להתנהג כאילו שלא שמעה דבר, אולם ידה הימנית
נאחדה בשוט. וכפי שהיא שיערה, מישהו באמת היה על אחד העצים
מעליה כיוון שמייד היא שמעה צעקה מאחוריה. היא הסתובבה
במהירות, וראתה מישהו שגולש לעברה כשהוא נאחז בחבל- שקשור לעץ.
היא הגיבה מייד: הזיזה את וירון מעט ימינה- ובעצמה התכופפה
ימינה. האיש שניסה להתקיפה פספס אותה, ונפל על האדמה. ג'ניפר
התיישרה על סוסה והניפה את שוטה על האיש. הוא היה תפוס בשוטה
ולא יכול היה לזוז. כשהרים את ראשו היא ראתה שזהו די.
  "זאת את!" קרא בהערצה גלויה.
  "כן אני. עכשיו- למה אתה לא עם שאר הנמלטים ובמקום זה מתגנב
מאחורי גבם של אנשים?" שאלה, כשהיא משנה טיפה את קולה.
  "מצטער..." אמר בבושה "אנחנו הקמנו מחנה קטן- וחלק מאתנו
שומרים, ואני נשלחתי לשמור על השביל הזה"
  "ובכן, אתה היית נהרג אם במקומי היה אחד מאנשיו של רצ'ארד
או הוא בעצמו! הרי אתם יודעים שהם מחפשים אחריכם"
  "אני מניח שאת צודקת. סליחה! איפה הנימוסים שלי?! קוראים לי
דיוויד, או בקיצור די"
  "אני יודעת. אתה נראה לא רע בפסטרי המבוקשים... תוביל אותי
למחנה שלכם!"
  "בואי אחרי" קרא די, והוביל אותה. הם הלכו בשביל ואז פנו
ימינה. הם נכנסו יותר ויותר ליער- וג'ניפר התחילה לחשוש שלא
תוכל למצוא את דרכה בחזרה, אולם היא סמכה על די. הם הגיעו
לקרחת קטנה, שהייתה מוקפת בעצים. ממנה נתמשכו עוד הרבה שבילים-
אבל די לא הלך באף אחד מהם. הוא התקרב לעץ מסוים, והרים אבן
קטנה, שאותה זרק גבוה אל תוך העץ.
  "רג'י, זה די!" אמר די לעץ.
  "טוב, שניה" ענה לפתע קול מהעץ. ג'ניפר ראתה אבל שנזרקת
רחוק מהעץ מאחורי חומה קטנה של עצים. שלא להפתעתה החומה נפתחה,
והם נכנסו פנימה. לעיניה התגלה מחנה קטן, שבו הסתובבו אנשים.
היו שם גם האנשים שהוציא מהכלא, אלה ששחררה ביחד עם די ועוד
נשים וילדים- המשפחות של האנשים.
  די הוביל אותה אל תוך המחנה. אנשים התחילו להתלחשש ולאחר
מכן הריעו לה. איש, שנראה כמנהיגם, ניגש אליה ולחץ את ידה
בחם.
  "הפנתרה! איזה כבוד! אני הוא כריס לי. המנהיג של המחנה" אמר
לי.
  "נעים מאוד" אמרה, ולחצה את ידו.
  "תאכלי אתנו? בדיוק עמדנו לאכול ערב" שאל אותה לי.
  "ברצון רב" אמרה, ולי הושיב אותה סביב מדורה גדולה, שסביבה
התכנסו כל האנשים.
  "אנחנו מודים לך, מכל הלב, על שהצלת את החברים שלנו" אמרה
אישה אחת.
  "עשיתי מה שהיה צריך לעשות כבר ממזמן. למה לא התנגדתם קודם
לרצ'ארד?" שאלה.
  "בהתחלה, לאחר מותו של פדריקו, הוא נראה איש הגון- ובחרנו
בו בתור ראש הצבא החדש שלנו" סיפר לי "אבל כפי שאת יודעת,
העניינים התחילו להתדרדר ומה שקורה היום זו התוצאה"
  "הוא עבד עליכם מההתחלה! יש לו תוכנית- הוא רוצה להקטין את
אוכלוסיית סטסיטי, בגלל האוצר שקבור מתחת לעיר! הוא משוגע! אין
שום אוצר מתחת לעיר הזאת!" קראה ג'ניפר.
  "את טועה, ילדתי" אמר לפתע זקן אחד.
  "סליחה?" נדרכה ג'ניפר.
  "זהו דיק הזקן" הציג לי את הזקן לפני ג'ניפר "הוא מכיר כל
אגדה וכל סיפור על סטסיטי"
  דיק הזקן הנהן "בואי לאוהלי אחרי הארוחה. אני אראה לך את
הבלתי נודע"
  בדיוק כשג'ניפר עמדה לשאול אותו על מה הוא מדבר היא שמעה
לחישה מימינה. זה היה די "הוא לא יספר לך יותר, פנתרה".
  ג'ניפר לא שאלה יותר. הארוחה נמשכה ובזמנה נודעו לה הרבה
פרטים לגבי האנשים במחנה. לאחר הארוחה היא ראתה את דיק נכנס
לאוהלו. היא נכנסה לשם בעקבותיו. בתוך האוהל היא ראתה המון
בקבוקי זכוכית מלאים בנוזלים ותמיסות, בכל הצבעים, מדפים מלאים
בספרים עבים, ורהיטים ישנים מאוד.
  "היכנסי, ג'ניפר" אמר האיש בשקט, והתיישב על אחד הכיסאות.
  "איך קראת לי?!" הזדעזעה ג'ניפר. מאיפה הוא יודע את שמה
האמיתי??
  "ג'ניפר. את הרי ג'ניפר דוקסון- האם אני טועה? אל תדאגי
סודך שמור איתי"
  "איך אתה יודע זאת?" שאלה בזהירות.
  "הרגעי, ג'ן. אני יודע הרבה דברים. אני יודע שהדבר שאת
חושקת בו הוא נקמה- אבל אחרי שיחתך עם ניק את כבר לא בטוחה. את
לא רוצה לפגוע באנשים חפים מפשע. אבל זאת לא המטרה שבשבילה
קראתי לך. את חייבת לקבל מושג, על איזה אוצר דיבר רצ'ארד,
אתמול בלילה. תגידי- האם את יודעת כיצד נוצרה סטסיטי?"
   ג'ניפר ניסתה להיזכר בסיפור "אם אני לא טועה, זה קרה לפני
כמאה שנה. פירט אחד, ברח מהשלטונות. הוא הגיע לאדמה חדשה ביחד
עם אישתו- שהייתה חולה. הוא החליט להישאר מעט במקום הזה, אבל
מצבה של אישתו החמיר. הוא לא היה יכול לקחת אותה לרופא- בכלל
שאז היו תופסים אותו. הוא ניסה להכין לה תרופות מהצמחייה של
האדמות, שהוא ישב בהן, ולמרבה הפלא הוא הצליח- היא החלימה
מהמחלה. הם היו אסירי תודה לאדמות, שהם החליטו להקים כפר קטן
באזור. וכך היה. הכפר הלך וגדל- וכיום הוא מוכר כעיר סטסיטי.
אבל אני לא מבינה כיצד זה מתקשר לאוצר שרצ'ארד מחפש?"
  "הו, זה מתקשר ועוד איך! הפירט לא ברח בידים ריקות. לפני
שהצי הבריטי הטביע את ספינתו- הוא לקח את כל האוצר שהיה עליה.
מדובר על עשרות אלפי מטבעות זהב, תכשיטים ומסמכים יקרי ערך!
לפני שהוא הקים כפר- הוא קבר את כל האוצר בשטחה של סטסיטי. כך
הוא ידע שאיש לא יוכל לגעת באוצר- כי כדי להוציאו צריך לחפור
מתחת לכל העיר- ואיש לא יכול לעשות זאת"
  "אבל רצ'ארד מצא דרך. הוא מטורף! לחפור מתחת לכל העיר...
אבל איך אפשר לעצור אותו? האוכלוסייה כבר התחילה לרדת, ואנשים
מפחדים ממנו. בקרוב לא יישארו הרבה, אלה אם כן... אלה אם כן,
מישהו ייתן תקווה ואומץ לאנשים!"
  "את מתחילה לקלוט... יופי! רק תזכרי, את צריכה לשלוט בכעס
שלך. אסור לך לפגוע באנשים חפים מפשע. ולמרות הפנתרה- את עדיין
בחורה. בחורה עם נקודות רגישות- תשמרי עליהם. את יותר שבירה
ממה שאת חושבת- את חייבת את עזרתו של ניק. אל תמעיטי בכוחה של
חברות ואהבה- אל תכחשי לה. ועכשיו, לכי. יש לך קרב לנצח בו.
תשמרי על עצמך! ובהצלחה" אמר, וג'ניפר יצאה מאוהלו.
  היא הרגישה שהייתה חייבת לשמוע את המילים האלה.
                                             
   
  בחוץ  שרר חושך. ג'ניפר ידעה, שגם אם תרצה מאוד- היא לא
תוכל לחזור הביתה. זה יהיה  מסוכן  בשבילה  לנסוע  עכשיו.
אולם  היא  הייתה  חייבת  לדבר  עם ניק בדחיפות. היא החליטה,
שזה יהיה רעיון טוב לקרוא לו להגיע למחנה.
  היא ניגשה לדי, שסידר את אוהלו.
  "די, אני יכולה לבקש ממך משהו?" שאלה בהכנסה לאוהל.
  "בטח. מה שתרצי"
  "אני צריכה שתיסע לאחוזת  רוברמיל, ותביא לפה  את  ניקולאס.
אני יודעת שזה מסוכן, אבל עלי לראותו בדחיפות" אמרה.
  "טוב. אני אסע" הוא עמד ללכת ונראה כמהסס.
  "מה קרה? אם אתה מפחד אז אנ..." התחילה.
  "לא, זה לא זה!" אמר במהירות "תראי... אני דיי דלוק עליך,
אבל... אבל אני דלוק על עוד בחורה- ג'ניפר דוקסון. את יכולה
לעזור לי??"
  'אני אגלה לו... הוא לא יספר. חבל לי שהוא יסבול' חשבה.
  "אני יכולה לעזור לך, ועוד איך!" קרצה לעברו ג'ניפר.
  "את  בטח  תגידי  שאת דלוקה על מישהו אחר, ושאני יכול ללכת
לג'ניפר אבל..." הוא ניסה, אבל לפתע עיניו יצאו מחוריהם.
  ג'ניפר הורידה את המסכה. "אבל אם תספר למישהו" אמרה, בטון
מאיים.
  "אני  לא  אספר! תהיי  בטוחה!  ידעתי  שזאת את! מהרגע
שראיתי אותך במחנה הצבאי... ידעתי שיש לך ולג'ניפר משהו משותף.
תודה, ג'ן!"
  "אין בעיה. עכשיו  לך, אני  צריכה לדבר עם ניק! ותזכור- שום
מילה, לאף אחד!!" חייכה אליו.
  "ביי, ג'ן" אמר, ובדרכו החוצה נשק לה על הלחי.
  הוא הלך, מחייך.

   די  רכב  על  סוסו-  עד  לביתו  של  ניק.  בדרך הוא ראה
מספר חיילים- שכנראה חיפשו אחריו ואחרי חבריו.  הוא  הגיע
לניק  וקשר את סוסו. הוא חשב שלא כדאי לדפוק בדלת- כי זה רק
יסבך  את  ניק. הוא  עקף  את  האחוזה,  בחיפוש  אחר חדר מואר-
והוא מצא אותו. הוא לא ידע מי יענה לו, אבל הוא ידע שהוא חייב
לנסות.
  "ניק!!" קרא- בלחישה.
  לרגע לא קרה כלום, אך כעבור מספר שניות  החלון נפתח, וראשו
של  ניק  הציץ מתוכו. "דיוויד?!?!" לחש.
  "כן! בוא! הפנתרה קוראת לך!" לחש די "מהר!!!"
  'במה הסתבכת הפעם, ג'ן?!' חשב ניק,  הוא התלבש וירד למטה.
הוא קשקש פתק קטן על שולחנו- שיצא לפיקניק עם ג'ניפר,  ולא
יודע מתי יחזור. הוא עלה על סוסו ורכב עם די, בחזרה אל היער.
  'אני לא יכול  להראות לו היכן אנחנו מסתתרים' חשב די 'אבל
אם ג'ניפר נתנה לו הזדמנות- אני אתן לו גם' החליט ונכנס ליער.
  לאחר שהם נכנסו  למחנה, אנשים נעצו בהם מבטים, אולם הם
התעלמו מהם- די הוביל ישר לאוהלו, היכן שחיכתה להם הפנתרה.
  "ניק! אני שמחה שדי מצא אותך" קראה.
  "זה לא בעיה, ג'ן!"
  "הוא יודע?" קרא ניק בפליאה "סיפרת לו?"
  "כן. אבל  זאת  לא  הסיבה  שקראתי לך. די, תוכל להשאיר
אותנו לבד, בבקשה?"
  דיוויד הלך. וג'ניפר לקחה את ניק מחוץ למחנה. הם פנו לעבר
האגם וטיילו שם.
  "אז מה את הולכת לעשות?" שאל אותה ניק.
  "אני הולכת להלחם ברצ'ארד. אבל לא  לבדי. אני  מאמינה
באנשים אלה ובחבריו של אבי. הם יגיעו במוקדם או במאוחר לבחירה
הנכונה- רק שאני אזרז את זה, שזה יקרה  מוקדם- ולא מאוחר. כל
מה שחסר להם זה רק  דחיפה קטנה. האנשים האלה יודעים בדיוק מה
צריך להיעשות- רק שהם לא מבינים שהם הולכים לעשות את זה. הם
צריכים מנהיג- מישהו שיעמוד לצדם ויפתח  להם  את  העיניים. כל
השאר  הם יעשו לבד. אני יודעת"
  "ואת הולכת להיות המנהיגה?"
  "לא. שנינו. אני לא אוכל לעשות זאת בלעדיך. יש דברים שלא
אוכל ללמדם. וחוץ מזה- אני צריכה שמישהו יחזיק אותי, הרי אני
גם בן אדם- בעל נקודות תורפה, ואני צריכה שתהייה שם תמיד- כדי
להזכיר לי לא לעשות שום דבר משוגע"
  "לא שזה ממש יעזור... את הרי תמיד עושה מה שבראש שלך. אף
פעם לא שמעתי אותך מדברת ככה. מה קרה?"
  "בוא נגיד ש... שהייתה לי  שיחה  מעניינת, שגרמה לי להבין
מה אני ומי האנשים החשובים בחיי" היא התבוננה בניק.
  "אני  שמח  שזה  קרה"  אמר  והחזיר  לה  מבט.  לפתע  שניהם
התקרבו  זה לזה והתנשקו.
  כעבור מספר שניות הם נסוגו.
  "אני לא..."
  "זה טעות שלי..."
  הם  פרצו  בצחוק. ג'ניפר  גיחכה. היא  איבדה את  אימה,
נהפכה ללוחמת בפשע והתמודדה  עם   הרבה  מאוד  דברים  בחיים
שלה.  היא  הייתה  בטוחה  שתצליח להתמודד עם זה שהיא מאוהבת
בניק, אבל זה לא קרה.
  "ניק, אנחנו צריכים לדבר על זה..." היא התחילה.
  הם ניגש אליה "זה מה שאת רוצה?"
  'הוא צודק! מה לכל הרוחות אני חושבת?? אני מאוהבת בו כבר
הרבה זמן. אנחנו חיים רק פעם אחת. למה לסגת?' היא חשבה.
  "לא, ניק. זה לא מה שאני רוצה" ענתה בשקט.
  "ג'ן, אני אוהב אותך. ואני  יודע  שגם  את. את אף פעם לא
ברחת משום דבר, אז למה להתחיל עכשיו?" הוא נישק אותה.
  "אני לא. ואתה צודק- אני אוהבת אותך"
   הם הרגישו בטוחים. אך הם לא ידעו שממש באותם רגעים, מישהו
צופה בהם.

  לבו  של  די  נשבר  לרסיסים. הוא לא היה יכול להאמין למראה
עיניו. הוא כל-כך רצה להאמין שג'ניפר  תוכל  להיות  שלו, שיש
להם סיכוי, אבל הוא הבין שזה חסר טעם. הוא פנה ללכת מהמקום.
  ג'ניפר שמעה את רחש השיחים הנעים. היא שלפה ציפורנים.
  "מה, לכל הרו..." התחיל ניק.
  "אל  תזוז.  יש  שם  מישהו.  הגיע  הזמן  לבדוק  את  ההמצאה
שלך" ובמהירות מפתיעה- זינקה לעבר השיחים.
  די שמע אותה- והתחיל לרוץ. היא הייתה הרבה יותר מהירה ממנו-
ובעזרת השוט והציפורנים- היא הצליחה לפלס את דרכה מהר יותר,
והסיגה אותו.  היא תפסה את רגלו בשוטה, והוא נפל.
  "די??"  התנשמה  "מה  לעזאזל  אתה  עושה   פה?  הייתי
יכולה   להרוג   אותך עכשיו..." לפתע ירד  לה האסימון "עקבת
אחרינו!!" קראה בכעס, והידקה את הקשר סביב רגלו.
  "כן.  אני  אפילו  לא  יודע  למה"  הודה די "אני מצטער. לא
ידעתי מה אני עושה, כנראה קינאתי בניק- ועכשיו אני פשוט שונא
אותו!"
  "אתה לא יכול להגיד דבר כזה. ניק  הוא  הסיבה שאתה עדיין
קיים. הפנתרה- היה הרעיון שלו, ורק בגללו הצלתי אותך במחנה"
היא שיקרה.
  "אבל זה לא משפר את הרגשתי" הוא התיישב "זה עדיין כואב!"
  "אם  אתה באמת אוהב אותי- אתה תרצה שאני אהיה מאושרת. ואני
אוכל להיות מאושרת רק  עם  ניק,  ואתה יודע את זה. הכאב לא
יעבור במהרה- תן לזמן לעשות את שלו. ובינתיים תוכל לעזור לנו
במרד" שינתה נושא.
  "מה את מתכוונת לעשות?"
  "אנחנו  הולכים  להכשיר  לנו  צבא  קטן  משלנו.  הנמלטים-
אין  להם  שום דבר להפסיד.  כל  מה שהם  רוצים זה רק  לחזור
לבתיהם- וכמו שאני מכירה אותם, הם ילחמו  עליהם!  אנחנו  לא
נתקוף את רצ'ארד, כי זה חסר טעם. אנחנו נחכה, ובזמן הנכון
נתקוף!"
  "את וניק, תהיו מנהיגים מעולים" הודה די.
  ג'ניפר  הבינה שהוא לא רק עקב אחריהם- אלה גם ציטט להם. היא
עשתה הבעת פנים זעופה. שניהם חזרו לניק, ולאחר מכן למחנה.


המשך יבוא.....