כשהייתי קטן הייתי חושב עליהם הרבה, הם היו מעסיקים אותי ברמה
שלפעמים גבלה באובססיה.
הייתי רואה אותם הרבה כשהייתי הולך עם אמא שלי לעשות קניות או
סתם לטייל בקניון.
אמא שלי היתה קוראת להם "הפושטקים האילו שהורסים את המדינה,
בטלנים" ותמיד היתה מזהירה אותי שלא לתת להם כסף כי זה רק היה
נותן להם לגיטימצייה להמשיך עם החיים הנוראיים האילו שלהם.
ואני, אני הייתי קורא להם "האנשים העצובים" המראה השכיח ביותר
שלהם היה אותה דמות שיושבת במכונית במגרש החנייה של הסופר או
הקניון וממלמלים לעצמם מילים כמו, "אדיוט, דביל, לוזר, טיפש"
היו גם כאילו שישבו בכיסאות הריקים של המזנון המהיר ופשוט
נראים כל כך עצובים!
כאילו הרגע בישרו להם את הבשורה הרעה ביותר של חייהם.

כשהייתי צעיר יותר הייתי יושב וממציא עליהם סיפורים,
כמו אותו אחד שישב במכונית, תמיד דמיינתי איך הוא נכנס הביתה
אחרי העבודה ומצא מכתב מאישתו על השידה שבו היא מספרת לו איך
היא בגדה בו במשך שנים עם החבר הכי טוב שלו, ועכשיו היא חטפה
את הילדים והלכה לגור עם אותו חבר באי נידח באיים הקריביים.
וכל מה שהוא יכול לעשות זה לשבת במכונית שלו ופשוט להרגיש כל
כך כועס ואשם על כך שאיבד את חייו...
אני יודע, אני יודע! בתור ילד קטן היה לי דמיון מאוד מפותח
מבחינת רקימת מזימות וקונספירציות,
אבל אל תשכחו שאני אחד הילדים שגדל על תוכניות כמו 'צוות
לעניין' ו'שושלת'.
לעזאזל עם התככים, מזימות ו-1500 דרכים להרכיב קלאצ'ניקוב בחדר
חשוך עם ידיים קשורות מאחורי הגב היו חלק מהידע הכללי שנדחף
לתוך המוח שלי בערך 17 פעם ביום! (18 אם הייתי רואה גם את
הערוץ הלבנוני).

ועכשיו, עכשיו כשאני יושב פה במכונית שלי, תקוע בתוך מגרש
החנייה השומם של הקניון המקומי
מסטול מדי מחומר טוב שעישנתי לפני כמה שניות  לא יכול שלא
לצעוק על עצמי עד כמה טיפש הייתי ששכחתי שאני עם רכב...
אני יכול לחשוב רק על כמה דברים, אם ללכת לאחד מכיסאות הפלסטיק
שיושבים שם בפנים לקנות כוס קפה ופשוט להתמרמר על העובדה שאני
פשוט הפוך מדי מכדי לנהוג ...
ועל כמה תמים הייתי כשהייתי ילד קטן.