[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי גרינברג
/
צבעי החיים

יושבת בג'ינס קרוע טי שירט וסניקרס על צוק אי שם בשום מקום,
בצפון, כל המחשבות על חיי בתל אביב פגות להם מול היופי העצום
של הטבע, ההרים שותקים להם במעין שקט מופתי, הרוח מנגנת לי
מוזיקה זרה אך כה חיננית, השמש מלטפת את גופי בחמימות רכה
ומרנינה, עיניי מזוגגות על שלל הפריחה שמסביב, ריח האביב הקסום
שמשריש את גופי לקרקע.

מתעוררת ב-7 וחצי בבוקר לצלילי האוטובוסים בכביש הראשי שלידו
אני גרה, העיניים נפקחות אך הגוף מסרב להאמין שכבר הגיע הבוקר
ושצריך ללכת לעבודה, כל איבר בגוף סוחט עוד מעט תשומת לב
מסדיני הסאטן השחורים המכסים את מיטתי. העיניים צורבות מזכירות
לי שרק לפני כמה שעות עוד עבדתי על הפרוייקט הזה שהבוס הטיל
עליי מקץ שנה וחצי, וכמה שמאז אין לי חיי חברה או כל סוג של
חיים בכלל. גוררת את עצמי לעבר חדר הרחצה ושוטפת את פניי בסבון
המיוחד שאימי קנתה לי יחד עם כל הסט של התחליבים השונים, היא
אמרה שיש לזה ריח סקסי וזה היה חלק מהנאום היומי שלה לזה שאני
כבר מבוגרת ושאני צריכה לפנות זמן במציאת חתן ראוי ולהמעיט קצת
בשעות העבודה.
נכנסת למכונית המהודרת שלי, מפעילה את הרדיו אך לא ממש מקשיבה
למילות השיר המתנגנות ברקע, המנגינה נחה על אזניי, לא מספיקה
להיקלט בתוכי וכבר הולכת למקום אחר, תחושות ריקנות הן חלק בלתי
נפרד מהבקרים שלי, או שבעצם ליתר דיוק - מהחיים שלי.
יוצאת מהמכונית ומיישרת את החצאית האפורה שלא יהיה קמט אחד
בחליפה המושלמת, מסדרת לאחור את שיערי החלק והשחור, שולפת
לשניות מספר מראה קטנטנה מהתיק ומביטה בפניי הצחורות כדי לבדוק
האם יש פגם כלשהו, לאחר הבדיקה הקצרצרה אני פוסעת באדיקות
ובקצב אחיד לעבר דלת הכניסה של החברה בה אני עובדת. דלת ענקית
מזכוכית ניצבת מולי, דלת שהיא גם חלק מחלונות ענקיים מזכוכית,
הכל נקי ומצוחצח בלי טיפת אבק או טביעת אצבע, גופי התמיר הדק
והצחור בחליפת גוצ'י אפורה ונעלי עקב תואמות נשקף מהזכוכית
היטב. הינהון קל לעבר השומר ובברכת בוקר טוב נפתחת לעברי הדלת
ואני צועדת באותו קצב על רצפת השיש כשצעדי עקביי נשמעים היטב
כמעין שקט מופתי שזה עתה הופר בגללי. עוברת בחדר של העובדים
שלי במחלקה, שאלות לשלומי קופצות כל רגע, אני לא ממש עונה כי
לא באמת אכפת להם, אני יודעת שהם מפחדים ממני ומהכוח שעומד
להיות לי בחברה כאשר אסיים את פרוייקט "אהבה 2000", הם יודעים
שברגע שאסיים את הפרוייקט אקודם ואהיה סמנכ"לית החברה. נכנסת,
סוגרת את הדלת אחרי, לוחצת על הרמקול במרכזיה - "תמר תכיני לי
קפה שתיים סוכרזית בבקשה".

לא חסר לי כלום בחיים, יש לי דירה נאה בצפון תל אביב, מעוצבת
לפי צו האופנה האחרון, סטייליסטית צמודה לכל אירוע חשוב
בעבודה, שתי חברות טובות, וכלב זקן בשם קומט, יש לי גיזרה יפה,
ופנים נאות שלא היו מביישים שום דוגמנית, ובכל זאת חיי הם חיים
ריקים וחסרי משמעות. אני חושבת שתחושת הריקנות החלה כשתומר עזב
לצפון והחלטנו להיפרד כי אני לא יכולתי לעזוב את תל אביב בגלל
העבודה. הרגשתי כל כך חסרת אונים, אהבתי אותו, בהתחלה עוד
היינו משוחחים בטלפון אבל ככל שהזמן עבר הקשר התרופף ולא
יכולנו להישאר כך יותר וניתקנו קשר. מאז לא נכנסתי למערכות
יחסים, כלומר היו לי דייטים פה ושם אבל משהו רציני לא פרח מהם,
לא היה לי מצב רוח לזה, נכנסתי לפרוייקט ומשם הכל התגלגל ככה
שלא עניין אותי משהו אחר חוץ מהפרוייקט עצמו והקידום שלי
בעבודה.
יום אחד קמתי בבוקר, יום שבת, ניסיתי להעיר את עצמי לעבוד קצת
על הפרוייקט ולנסות להגיע לשלבי סיום. פקחתי את עיניי אך
התפנקתי לי מעט בתוך המיטה, נותנת לכל איבר בגופי תשומת לב
מיוחדת, כל איבר התעורר לו אט אט וכך התרוממתי לי מעל פני
המיטה כמו פרח ריחני ובכותנת המשי שלי הלכתי לעבר המטבח
והרתחתי מים בקומקום החשמלי החדש שקניתי אתמול אחרי העבודה,
ישבתי לי על הבר מעץ עבה וכהה שחוצה בין המטבח המרווח לבין
פינת האוכל הנאה, בוהה לי אי שם בנקודה לא ברורה. אני כל כך
אוהבת את הבית שלי, אוהבת להתבונן בו כי השקעתי בו כל כך הרבה
מאמץ וזיעה כדי שיהיה מושלם עבורי. הקומקום מרעיש מעט ומנתק
אותי ממחשבותיי לפתע אחרי שנתיים נזכרתי בתומר וכמה שנהג לומר
שאני יפה כשאני חולמת בהקיץ ולפתע מתעוררת מחלומי, "הנסיכה
שלי" נהג לומר, ואני הייתי נוהגת להשיב בחיוך קל ואצילי ומרימה
ראשי אליו כדי לנשקו. מנערת את ראשי לשלילה "את כבר לא הנסיכה
שלו" אומרת לעצמי מכינה את הקפה וגוררת את עצמי לעבר מדרגות
חדר העבודה שנמצא בעליית הגג אותה אני כל כך אוהבת. עליית הגג
שלי היא קסומה עבורי, הגג של החדר הענק הוא בעצם כיפה ענקית
מזכוכית מבריקה וכך ניתן לראות את השמיים היפים, במיוחד באביב.
מקלידה על המחשב נתונים בקצב אחיד, שקט מופתי סורר בבית, אין
שום תזוזה בביתי חוץ מאצבעותיי הפורטות בעדינות על מקלדתי,
אפילו עיניי לא זעות מהמסך הלבן, שוב בוהה. נשמעת דפיקה קצובה
ומהירה בקומה התחתונה, לכן אני מפסיקה את הקלדתי ומקליקה על
חיבור המצלמה במחשב וכך מתחברת למצלמה שמותקנת מעל דלת הכניסה,
סתיו עומדת שם ומחכה שאפתח לה את הדלת, בלחיצת כפתור אחד נפתחת
הדלת," סתיו אני כבר יורדת, עוד כמה נתונים אחרונים".

"את לא מאמינה! הוא הציע לי נישואים! הלכנו כרגיל למסעדה
בבנייני 'עזריאלי' והוא רכן על ברכיו והציע לי נישואין לנגד
כולם!!! אני כל כך מאושרת!" חייכתי באיפוק לעבר סתיו, שום דבר
לא זז בליבי החלוד, שום רגש של שימחה או דיצה לכיוונה של
חברתי, רכנתי לעברה לחיבוק צונן, והיא המשיכה לדבר אך לא ממש
שמתי לב לדבריה או שאני פשוט לא זוכרת, המילים שיצאו מפיה עברו
דרכי ולא נכנסו, התדפקו על מפתן ליבי אך לא היה מי שיענה להם
ויפתח את שערי שמחתי, שממה. סתיו הייתה רגילה לכך, אדישותי
הייתה ידועה בקרב רבים כמשהו נתון באישיותי, מושרש בלי דרך
לבקע או לגזום אותו מעט,פשוט הסתדרו עם האופי הקר שלי, מדיי
פעם בעבודה שמעתי דיבורים על כינויים שהדביקו לי -"האנגליה" כך
קראו לי.
סתיו עזבה, לא לפני שקבענו תאריך לבילוי הקבוע בספא, ניגשתי
חזרה לענייני אך לפני זה הייתי צריכה להביא איזה מסמך בשביל
הפרוייקט, המסמך היה במגירה במשרד בקומת הקרקע של דירתי, פתחתי
את המגירה ולא מצאתי את המסמך, הוצאתי את הניירת מהמגירה
והתחלתי לחפש דף אחר דף עד שאמצא את מבוקשי, בין הדפים
החיוורים הסתנן לו דף אדום, פתק קטנטן ועליו הכתובת של תומר,
פעם עוד הייתה לי אשליה שנצליח לעמוד בקשר הזה מרחוק ותכננו
לבקר זה את זו מדיי פעם. הנחתי את הפתק בצד והמשכתי לחפש, לאחר
שמצאתי את המסמך עליתי חזרה לעליית הגג, מאחר שהחשיך מעט פתחתי
את האור, האורות שיצאו מכיפת הזכוכית העצומה היו כה יפים
ומלכותיים, כה יפים בחושך האביבי וכך המשכתי בעבודתי. לאחר
שסיימתי עם המסמך פיהקתי והתמתחתי לאחור בכיסא המחשב המתכוונן
והפעלתי אותו על מצב של עיסוי, גבי מפורק כבר מהישיבה הממושכת
ומעבודתי המתישה, לאחר העיסוי הרגשתי מעט טוב יותר - ולכן
שמרתי את נתוני במחשב ובגיבוי וסגרתי את האור. ירדתי למטה
במדרגות העץ, נוחתת על כל מדרגה בכבדות ועייפות אין קץ, הבחנתי
כי השארתי אור במשרד למטה אז לפני שהלכתי לישון ניגשתי לסגור
את האור, שם ראיתי את הפתק של תומר זרוק על רצפת השיש החיוורת,
לקחתי אותו לידי ובהיתי בו מעט, גל של געגועים הציף אותי, זו
הייתה הפעם הראשונה שחשתי ברגש מזה המון זמן, החלטתי ללכת לבקר
את תומר בשבת הבאה, ויהי מה!

עוד שבוע של עבודה קשה וכאב ראש מתמשך, שוב פוסעת בחליפה אפורה
כמו 90 זהות לה ששוכבות בארון הבגדים המפואר שלי, שוב ברכת
"בוקר טוב" מהשומר בכניסה, שוב צעדיי עקביי במסדרון המצוחצח,
שוב התעניינות לשלומי חסרת כוונות מפקידיי במחלקה, שוב אותו
קפה עם שתיים סוכרזית, הקלדה. אך השבוע הזה נצבע בצבעים חדשים
של ציפייה והמתנה חסרת גבולות ליום שבת, יום שבת הזה לא יהיה
רווי בעבודה, יום שבת הזה הבטחתי לעצמי ללכת לבקר את תומר,
לפתע הפסיעה במסדרון הנקי נשמעת כמקצב מוכר ונעים לאוזן, חיוכו
של השומר בכניסה נראה כה אמיתי ואדיב, שאלותיהם של עמיתי
לעבודה כנים ומחמיאים, ואני מפנה את תשומת ליבי אליהם ומשוחחת
עימם מעט, השבוע עבר כה מהר בניגוד לשבועות האחרים, היה קסם
באויר, ריח שונה התנוסס ברוח בזמן פסיעתי ברחוב, אפרוריותה של
תל אביב שינתה גוון, לפתע אני מבחינה בניחוחות המאפיות ואף
מפנקת את עצמי במאפה זיתים ערב לחיך, ואף מזמינה את סתיו ושקד,
שתי חברותיי, לארוחה חגיגית, ככה סתם כי מתחשק לי, סתיו מספרת
שוב ושוב על יום הצעת הנישואים ואני באמת מקשיבה לה ואף זיק
התרגשות ניכר בליבי הסגריר.

ערב שישי הגיע,יושבת לבדי בסלון המפואר, מול מסך הפלזמה ובוהה
בכתוביות הסרט שזה עתה הסתיים, מסבה את מבטי לעבר שעון הקיר
העתיק - 00:00, לאחר בהיה ממושכת בשעון נחתה עליי העייפות.
הרמתי את גופי בשאריות כוחי והלכתי בכבדות לעבר חדר השינה שאני
כה אוהבת, מסיתה את וילונות המשי הלבנים, מניחה את כיסוי הסאטן
על עיניי ומתכסה בשמיכה המפנקת, לא יכולה לחכות יותר למחר
בבוקר, לבי מלא בצפייה.
בוקר יום שבת, קרני שמש חוצפניות חודרות מבעד חריץ שבין שני
הוילונות המכסים את חלון חדרי, לא מתפנקת שניה נוספת במיטתי
וקמה לעבר חדר הרחצה, מתבוננת במראה הענקית שמכסה את כל הקיר
הצפוני של החדר, שוטפת פנים למרות הרעננות שעוטפת אותי, מצחצחת
לי שיניים בזריזות ובוחנת אותן מול המראה, לא בחנתי את שיני
מאז הדייט האחרון, רוחצת באמבטיה, אדי המים החמים יוצאים ממני
החוצה כמו רוקדים עם האויר הקר שנותר כמיעוט בחדר, יוצאת מחדר
הרחצה עטופה במגבת רכה וורודה ושיער רטוב נדבק לפניי, לוחצת על
הקומקום, יושבת בבר, ושוב בוהה לעבר פינת האוכל, מכינה את
הקפה, שותה בנחישות כדי לסיימו מהר, מגיעה לחדר הארונות,
ומתחבטת במשך שעה מה ללבוש, לבסוף לבשתי ג'ינס קרוע ומשופשף,
טי-שירט דקה ועליה ציור של "עוגיפלצת" שתומר כה אהב, סניקרס
כחולות שאני כה אוהבת, מתאפרת קלות כנערה מתבגרת, ומתבוננת שוב
במראה, עומדת מולי נערה צעירה, יפה וסקסית, לא האמנתי שאתלבש
ככה מאז שאני ותומר היינו חברים, והנה אני בת 27 לבושה כמו
נערה מתבגרת שעוד לא הסתיימה אצלה תקופת החצ'קונים, מובכת מעט
שוקלת לנטוש את הרעיון ולחזור לעליית הגג כדי להמשיך את
הפרוייקט, הפרוייקט הזה הוא פרוייקט רפואי, מעין שיקוי
שבאמצעות הורמונים שמדיפים ריח גורם למין השני להמשך אלייך
ובכך למצוא ביתר קלות אהבה, פיתרון אידיאלי לממורמרים
וממורמרות כמוני, פעם תומר היה זה שעבד איתי בחברה אך הוא
התפטר בטענה שכולם שם צבועים והוא לא מבין מה אני עוד עושה שם.
אחרי שהתעוררתי מחלומי בהקיץ הבטתי בדמותי שוב,והחלטתי לא
לוותר, החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו שאני באמת רוצה,הרי
חיכיתי לזה כל השבוע,ואם לא אעשה זאת ארגיש שוב את תחושת
השפיפות והריקנות שאפפה אותי במשך השנים האחרונות.

פסעתי בקלילות לעבר המכונית שחנתה בחניה הפרטית בכניסה האחורית
של ביתי, הקלקתי בשלט הרחוק והמכונית ציפצפה לקראתי בעליזות לא
רגילה, קיפצתי לי אל המושב והתחלתי לנסוע לצפון, לכיוונו של
תומר, יצאתי מגבולותיה של תל אביב ויכולתי להרגיש את האויר
מפזר את שיערי, מעין תחושת קלילות ושחרור שלא חשתי המון זמן,
ברדיו התנגנו שירי ארץ ישראל, והציפורים שחגו מעליי שרו יחד
איתי את אותם מזמורים מרנינים, הכביש היה ריק, ויכולתי לחוש
שוב ושוב את התחושה המעצימה שמילאה לי את בית החזה בהתרגשות
רבה.
הגעתי לבית המיועד, בקתה פשוטה מעץ, סביב לה פזורות ערמות
חציר, ריח של רפת בכל פינה, הזכיר לי מעט סרטים אמריקאים ישנים
על המערב הפרוע, התדפקתי על מפתן ביתו של תומר, אך לא היה זכר
לנפש חיה, פסעתי לאחורי הבית לבדוק האם יש כניסה אחורית לאותו
מקום שכוח אל, אך גם שם לא היה איש, חשבתי שיכול להיות שהוא
הלך למקום כלשהו ויחזור בקרוב, לכן החלטתי לטייל מעט במושב
שנשקף מצוקיו נוף מרהיב לעין.
הגעתי לצוק מדהים, מוקף בגדר חלודה, ישבתי על קצהו ונתתי לגופי
להיסחף לו במחשבות נוסטלגיות, אותם טיולי טבע בהם אני ותומר
היינו הולכים יחד, ואיך הייתי מביטה למרומי גובהו ונעזרת בידו
לא להחליק בנהרות בהם טיילנו, מבטיו מלאים רוך ואהבה, מבטיי
מעריצים אותו על חכמתו, תמיד היה מספר לי אגדות ומשלים בזמן
שהיינו מטיילים, ואני הייתי גומעת את סיפוריו בשקיקה, כשהייתי
מתעייפת היינו נחים תחת עץ רענן, הייתי מניחה על ברכיו את ראשי
ותומר היה מלטף את שיערי החלק ומספר לי כמה יפה "הנסיכה" שלו.
שבירת ענף הקיצה אותי מחלומי, סובבתי את ראשי לאחור בחדות,
וראיתי מולי את הגבר היפה ביותר, תומר שלי, לבוש בג'ינס קרוע
ומשופשף,ובחולצה זהה לשלי בדיוק עם ציור של "עוגיפלצת", שיערו
הארוך של תומר התפזר לכל הכיוונים בגלל הרוח הקלילה שנשבה,
ועיניו החומות הבריקו בשמש האביבית שליטפה אותי, מבטו היה
מזוגג בהתחלה אך ברגע שהבחין בי התמלאו עיניו ברוך אצילי, תומר
ניגש אליי, לקח את ידיי לידיו ונישק אותן קלות, "אין לך מושג
כמה זמן חלמתי שאראה אותך כאן, חשבתי שמעולם לא תעשי זאת
למעני, חשבתי ששכחת ממני, מה קרה לקשר שלנו נועה?", עיניי
הכחולות התמלאו בדמעות וכל הרגשות שדחקתי במשך שנים התפרצו להן
החוצה יחד עם אותן טיפות מרות שזלגו באיטיות על לחיי הסמוקות
מחום גופי,תומר הניח את ידו על עורפי והצמיד את ראשי אל חזהו,
חיבק אותי במעין חיבוק אבהי, הרגשת ביטחון, אהבה ועוצמה שכזו
לא חוויתי מאז שנפרדנו. באותו רגע כלל לא הבנתי למה לא הלכתי
אחריו, למה אני צריכה את העבודה הזו בכלל? האם חיי היו כה
טובים עם כל הכסף? האם זה מה שהייתי זקוקה לו? שום "אהבה 2000"
לא תשתווה למה שאני מרגישה כעת, שום הורמונים מלאכותיים בעלי
יכולת משיכה, שום דבר!
הרמתי את ראשי לעברו של הגבר שלי, התרוממתי על קצות אצבעותיי
והוא בתגובה כופף עצמו אליי, שפתיים נצמדות זו לזו כדי להשלים
את מה שהייתי צריכה במשך כמה שנים, הרגשתי שזהו יעודי, הרוח
הסיתה את שערותינו, רוח נכנסה לתוך חולצתי ואווררה את כולי,
התמזגנו יחד עם הטבע ויצרנו נוף חדש.

נסענו יחד לביתי בתל אביב, ארזנו יחד את חפציי, הזכוכית הקרה
שממנה מורכב ביתי כבר לא נראתה כה נוצצת ומבריקה, בר העץ העבה
נראה כה ישן ומרופט, והרי עברו רק כמה ימים מאז עזבתי את הבית,
והאם בכלל הנני יכולה לקרוא לו בית? הממון שצברתי במשך שנות
עבודתי בחברה יחד עם ממונם הרב שהשאירו לי הוריי המנוחים, ויחד
עם ערכה של דירתי יכול להספיק לי לתומר ולילדינו לכל החיים,
אין צורך יותר בעבודה ובחיים גשמיים אלא ואחרים, הבית נראה כה
אפור וריק, ובהתבוננות מהצד לא יכולתי להבין איך חייתי כך כל
כך הרבה זמן, מן שגרת יום יום שלא נתנה לי מנוח. התקשרתי אל
הבוס והשארתי הודעה בתא הקולי -" אני עוזבת, יש מכתב התפטרות
בתיבה של החברה, אם אתה שואל אותי תיתן את "אהבה 2000" לסתיו
היא הכי מתאימה לסיים את הפרוייקט, שלום."
חזרנו עם כל הציוד לבקתה בצפון, הנסיעה הייתה כה נוחה, ועברה
כל כך מהר, אני ותומר שרנו יחד שירים שהתנגנו על אוזניי ברכות
מפנקת. הגענו לבקתה, במשך כמה חודשים שיפצנו אותה, הפעם החלטנו
לעצב לבד, בלי מעצבים ובלי אנשים אחרים שיפריעו לנו בעיצוב גן
העדן הפרטי שלנו, המטבח צבוע בצבעי האש החמים, חדר הרחצה בצבעי
המים הצוננים, הסלון מסוגנן בסגנון עתיק ובגווני "אימא אדמה",
מושלם.

תומר ואני יצאנו לטיול רגלי ברחבי המושב, שעת בין ערביים צובעת
את השמיים בגוונים אדומים חזקים, שקט ורוגע, אפילו החיות כבר
מתכוננות לשינה, עמדנו לנו בצוק בו נפגשנו, לפתע תומר כרע על
ברכיו - "התנשאי לי נועה?", ים של רגשות הציפו את נפשי, העלים
סערו בגלל הרוח שהחלה מנשבת בחוזקה, הנהנתי בחיוב, ובדמעות של
שימחה הונחה טבעת עדינה על אצבעי הקטנה.
יושבים יחד, על קצה הצוק, בטי שירט זהה, ג'ינס קרוע וסניקרס
כחולות, לחשושי העלים מתחברים לשירתה של הרוח העדינה,קסם
באויר.


מוקדש לרומה פורמן ולחוויה מדהימה שחוויתי במושב בו הוא גר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אתה מאזין
לרדיו במה?

-לא, אני מעדיף
את קול השממה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 12:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי גרינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה