כשהמוזות ישנות גם ההרגשה קהה. כשהמוזות ישנות אתה לא באמת
יודע מה הצורך של הנפש שלך. היכולת לתקשר את הרגש, היכולת
להבין את דרישותיו של הגוף. הכל פגום. כאילו שאתה אדם אחר
פתאום. הכאב הוא לא אותו כאב, האהבה לא אותה האהבה... העולם
משתנה, ואתה?
ואנחנו, מה איתנו? בזמן האחרון הכל משתפר, הרגש מתקרב אבל אין
תגובה בזמן אמת. כי אתה רחוק, כי הקשר נגדע, מפרפר וגווע...
העולם לא מחכה לרגע המתאים, לשנייה של הרגשה, לזמן שבו נכון
לפעול. למצוא את הדרך לתקשר. הכפור של הנפש משתלט על הגוף
וגורם לאיברים לצנוח ולאבד את עצמם לדעת... ממש כמוני.
לא קשורה ולא מרגישה. היום שבו המוזה נרדמה הוא היום שבו הרגש
כבה. מאז הוא לא חי, לא זז, לא בועט. לא מראה נוכחות.
הקרח נמס מסביב ללב שלי, החלוץ ששבר את המחסום עשה זאת בצעדים
של חתול, מסביב מסביב, ללא הצגת כוונות. בחינניות ילדית הצליח
להוציא אמיתיות מהדמות שקופאת, שגוססת, ליקק לה את היד ובכך
הוציא חיוך מפנים שבורות, הוציא רגש מלב שהתאבד, מיצור לא
מתפקד, מחצי חיים, מדמות חסרה ללא רוח חיים.
הליטוף של השמש על הפנים, החמימות הזאת מתחת לעיניים, הרוח
שמחזירה את החיות לגוף, את העור למצב אנושי. מורידים את הגוון
הכחול שהתלבש על הנפש. הצבע המת שכבש את הנשמה. לוקח הכל ומניח
בצד, מחפש את האמת. חושב את השמחה, מלמד גם אותי את הדרך לשם.

לשאוף ולהצליח למצוא את המחר, הסרט בא לסופו והאמת סוף סוף
רואה אור.
הדמויות מתגבשות ולובשות פנים שונות.
האהבה שנקברה בתוך האדמה שחוסמת את חומה... מתוכה יוצאת לאטה
תקווה חדשה. מלבלבת לה שתיקה, שתיקה יפה, שתיקה נוחה, שתיקה
שמלמדת רק על עצמך.
שתיקה בין אנשים, שתיקה בין אוהבים. שתיקה שמלווה במבט סתום
שלא אומר כלום ובזה אומר את הכל!
המגע הפשוט והתמים ששואל שוב האם אנחנו חברים? המעיד על הקרבה
אפילו שהיא לא פשוטה.
לחצוב את האדם שבפנים, לגלות את היישות החבויה. ליצור מאפס,
להתחיל מחדש משהו טהור, משהו נכון, משהו שלנו...!
אני אוהבת אותך!