רק הריקנות ממלאה אותי. היא ורק היא לבד מצליחה לעטוף אותי,
לחבק אותי, היא פיג'מת המשוגעים שלי.
הבדידות בעצמה מאכילה אותי, הבדידות מזינה אותי ואת נפשי
המעונה. היא מאכילה ומשקה דואגת ושומרת עליי. ממש כמו אמא, כדי
שלא אתרחק ממנה לעולם!
אף אחד לא שומע, אף אחד לא רואה.
אני יכולה לצרוח- לאיש זה לא משנה.
ההתמקדות העיקרית היא בשוליים.
אף אחד לא מעיז להביט את תוך העיניים.
השנאה כמו בוערת בעצמותיהם,
לא נותנת מנוח לחייהם.
האמת מתבהרת,
הקרבה מתקרבת,
בדמות אלוהית,
של ילדה חייכנית.
שכול שעשתה,
הדבר ששינה,
היא באה ואותי בשקט חיבקה.
החיבוק המתוק
ממכר ומרגיע
לוקחת אותי איתה לרקיע
והכול נאמרואי אפשר כבר לשתוק.
ילדה אומללה בודדה ומוכה
הפכה בין רגע לרכה כנשיקה.
ילדה שכו שהיה בה חסר
זהו צורך עז לידיד- לחבר.
היה לי עצוב, חיפשתי שיחה. נסעתי רחוק למטרה משתנב. ביקרתי
חבר, קיבלתי חבר, נהנתי מאוד לחזור לאהוב. הקשר מוזר, שונה- לא
ברור.
ובכול זאת גורם לתחושת חמימות.
אוהבת אותך כמו אח ואחות, שמחה על כול רגע שאתה בו קרוב!
החיוך, המבט, החיבוק השיחה מוכיחים שעדיין הבדידות לא ניצחה.