היה לה מין חיוך כזה, חיוך מוזר, חיוך עקום שכזה. בעצם, אף פעם
לא דיברנו באמת, כלומר מחוץ לבי"ס, אבל הסתכלתי עליה די הרבה.
היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל היה לה חיוך... שונה. היא הייתה
מחייכת כל היום, מהורהרת, מסתכלת אל החלונות, אבל כשהצלצול
צלצל - החיוך היה נעלם מפניה, היא הייתה מחכה עד שכולם ייצאו
ומשתדלת לא להתנגש באיש. אבל פעם אחת, חיכיתי לה, אמרתי שאלווה
אותה לבית שלה כי זה בדרך לבית שלי, היא ידעה שאני גר בצפון
העיר ושזה בדיוק הכיוון ההפוך לבית שלי, אבל זה כנראה לא הפריע
לה. אני חושב שהיא ידעה, אני מקווה לפחות. הייתי כ"כ לחוץ,
הזעתי כמו בהמה, גימגמתי ודיברתי מהר מדי. בעצם אני זה שדיבר
כמעט כל השיחה, היא שתקה והביטה אל הים. הגענו לבית שלה, היא
הלכה לעבר הבית שלה ונעצרה במדרגות העץ, הסתכלה אל הבית שלה,
היא לא העזה להסתכל לאחור, ונכנסה דרך דלת הרשת. חיכיתי כמה
דקות ליד החומה, ציפיתי שתצא החוצה, אבל היא נשארה שם, התחלתי
ללכת ברחוב, הייתי צריך לתפוס אוטובוס לצפון העיר, אחרת הייתי
צריך ללכת את כל העיר ברגל. כמובן שפספסתי אותו, כרגיל עם מזל
כמו שלי. התחיל להחשיך והחלטתי שאם אני כבר כאן אז אלך לבית
הקברות, המקום הכי טוב לראות את השקיעה שבים. נכנסתי דרך השער
והשומר היה עסוק במשחק פוטבול גדול שהוקרן בטלויזיה, כל המדינה
הסתכלה בו בטח, יושבים בבית, שותים בירה ורואים אותו. הסתכלתי
על הקברים, על רובם היו זרי פרחים גדולים שנבלו, אבל היה קבר
אחד - עם פרח אחד יפה, שנראה כאילו רק פרח. לפתע ראיתי שתי
דמויות בחשיכה, הם התקדמו בדיוק אליי. להגיד לכם שלא מתתי
מפחד? כמעט השתנתי במכנסיים! הייתי בטוח שאלה רוצחים מטורפים
שבאו לכאן כדי לארוב לילדים שמסתובבים כאן. ככל שהם התקרבו
ראיתי יותר ברור, דמות אחת הייתה גבר חזק, נראה כבן 40 והדמות
השנייה הייתה נער קטן ומסכן, נראה כבן 12 מקסימום. לא, זה לא
היה בן, זאת הייתה נערה. היא התחילה לבכות ולהתחנן שיעזוב
אותה, שייתן לה ללכת. אני רציתי לעזור לה, אני כ"כ רציתי לקום
ולאיים עליו, אבל לא העזתי, שכבתי בחושך בלי לזוז, בלי לדבר,
כמעט בלי לנשום. הוא סתם לה את הפה והמשיך לגעת בה, ואני שכבתי
שם ושתקתי. לפתע הוא עצר, עזב אותה והוציא אקדח, ירה פעמיים
ופתאום נהיה שקט. הוא הרים אותה וזרק אותה על הקבר, חיכיתי
שהוא יילך אבל הוא לא זז, הוא הוציא מכיס הז'קט שלו פרח, וזרק
אותו לידה והלך. קמתי, ניקיתי את הליכלוך שעליי והסתכלתי עליה.
היא הייתה מלאה סימנים כחולים, ואז, רק אז ראיתי את החיוך,
החיוך העקום שלה.

היום עבר שבוע מאז מותה, וחשבתי מה לספר לכם בהספד שלה, לומר
לכם כמה אני אוהב אותה אני לא מסוגל, אבל את הסיפור שלה כל מי
שהכיר אותה צריך לדעת. אני נושא את ההספד הזה משום שאביה הסוטה
יושב במעצר על האשמות רצח של עשרות נערות. הפרח שאני מחזיק הוא
עבורה, הפרח שלי, החיוך העקום שלי, החיוך שלנו.