אני כאן, יושבת, דרוכה, כאילו מחכה שיתקשר כבר... אף אחד לא
נוגע בטלפון כי הוא צריך לצלצל...  
ואני אענה והוא יספר לי בדיחות מפגרות והוא יגיד "את יודעת,
אתמול ישבנו על בירה וכולם אמרו 'יעל החברה שלך, היא הכי שווה
בפלוגה... איך תפסת אותה?'" ואז הוא צוחק וממשיך "'אני תפסתי
אותה? היא תפסה אותי!'". ולרגע אני באמת מאמינה שזה יקרה.
כולם באים אליי ואומרים לי "אנחנו מצטערים", מביאים פרחים,
כולם כל הזמן בוכים וכאילו מחכים שגם אני אבכה... אבל אני
יודעת שזו עוד בדיחה טיפשית שלו. שהוא תכף יבוא ויצחק על כל מי
שבוכה עליו, הוא יראה לכולם שהוא בסדר ויגיד "סתם הייתי בסיני
כמה ימים... חפיף! רק רציתי להבהיל את יעלי קצת, שתדאג!".
זה בגלל שרבנו שלשום, ולא אמרתי לו שסלחתי. אז הוא מעניש
אותי... "אל תדאגו" אני אומרת להם "הוא תכף יבוא... הוא עוד
רגע מגיע!"
הטלפון מצלצל, ואני בציפייה עונה. זאת אמא שלו. היא בוכה.
"יעלי, חמודה... את יודעת שעומר... שהוא... לא יחזור. שהוא
מת." ואני בטון רגוע עונה לה, "מיכל דווקא את מכולם צריכה לדעת
שזה לא באמת, בתור אמא שלו בטח עברת מיליון מתיחות כאלה..."
היא בוכה אפילו יותר ומנתקת.
יש דפיקה בדלת. ואני מבקשת מרוויטל שתפתח, כבר אין לי כוח לעוד
אנשים שינחמו אותי על המתיחה הטיפשית הזו.
רוויטל פותחת את הדלת ובכניסה עומד גבר זר, גבוה כזה עם פנים
רציניות. הוא מודיע ששמו ד"ר ירון סיוון, הוא פסיכולוג שנשלח
על ידי מיכל ומחפש אותי... רוויטל מחווה בראשה לכיווני ואני
מזדקפת לאט לאט  ואומרת "זה מוזר. כולם מתנהגים כאילו הוא באמת
מת. שהוא לא יחזור יותר, לעולם." ירון מתקדם לעברי ומדבר בקול
שקט ודי מרגיע "יעל, אני יודע שזה קשה לך עכשיו. לצאת מההכחשה
שאופפת אותך זה צעד גדול. אבל את חייבת להבין שעומר מת." שקט
בחדר, אף אחד לא מעיז להוציא מילה וד"ר סיוון ממשיך, "זאת
הייתה תאונה. לאחד מהמחלקה שלו נפלט כדור. הוא נפגע בעמוד
השדרה, דימם כמעט שעה. הוא מת בדרך לבית חולים. הוא לא יחזור.
אף פעם... לעולם... הוא מת.".
פתאום אני מתחילה להבין שזו לא עוד מתיחה טיפשית. הוא לא
יחזור. אני נופלת אל הרצפה ומתחילה לבכות.
רוויטל, החברה הכי טובה שיש לי בעולם, רצה אליי ומחבקת אותי.
חיבוק גדול גדול. חיבוק כמו שלו, של עומר. אני מתכווצת ונלחצת
לתוך החיבוק שלה ובוכה עוד יותר. ד"ר סיוון מבקש מכולם לצאת
מהחדר. חלק קמים ללכת אבל רוויטל לא זזה. אני מחזיקה אותה חזק,
כאילו אם אני לא אחזיק מספיק חזק גם היא תעלם לי.
ד"ר סיוון חוזר על הבקשה וכולם פרט לרוויטל יוצאים מהחדר. אני
אומרת לה, כמעט לוחשת, "אל תעזבי אותי, אף פעם! כמו שהבטחת לי
אז כשהיינו קטנות ובאו לספר לי על זה שההורים שלי מתו, ושאני
צריכה ללכת למשפחה אומנת...". רוויטל מחזקת את החיבוק ומאמצת
אותי אליה ולא מרפה. ד"ר סיוון מדבר שוב "זה הגיוני שתרגישי
שכולם נוטשים אותך, לכן אני אפילו לא מנסה להפריד בינכן, כרגע.
עדיין לא." אני מתחפרת לתוך עצמי כשרוויטל קופצת להגנתנו, "אתה
לא תפריד בינינו אף פעם! זה בלתי אפשרי!".
אני מתחזקת מעט ואומרת, "תסלחו לי, בבקשה, אבל אני רוצה לטייל
קצת... לבד." אומרת ויוצאת מהדירה.
אני מתחילה לככת והרגליים שלי כאילו מעצמן לוקחות אותי לים, אל
הסלע שלנו. שלי ושלך, אני יושבת שם ומסתכלת על הים. על הגלים,
איך שהם מתנפצים על החוף. על השקיעה הזאת שראיתי מכאן כל כך
הרבה פעמים בשנתיים האלה שהיינו ביחד...
ואני בוכה. ואני צועקת למעלה, לשמיים, לעומר- אלייך...
"למה? תגיד לי למה דווקא עכשיו? שבוע לפני יום השנה שלנו...
למה כשהמצב לא סגור? ולא אמרתי לך סליחה... למה אין לי עוד
הזדמנות לחבק אותך ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך... למה עומר,
למה?".
אני נופלת אל החול הלח מהגשם הראשון, ונשבעת. אני אזכור אותך
עומר. אני אזכור אותך כל חיי. אני אוהבת אותך עכשיו ולעולם,
בזה אפשר להיות בטוחים.