שעה ועשר דקות אחרי חצות בלילה שבין שישי לשבת. מחפשת תרוץ
לחזור הביתה מבלי לחזות שוב בכמה שאני לא שייכת. מדליקה
סיגריה, עדיף לעשן מלא לעשות כלום. מחייכת, למרות שברור שלא
משנה לאף אחד אם אני מחייכת או לא. מסתכלת על כל מה שמסביבי,
אולי יהיה מישהו שמזהה אותי, שמוכן להעביר איתי כמה משפטי
נימוסים שישברו את שיעמום התדמית הזה. לא רואה מישהו מוכר ואני
חוזרת ומרימה את הכוס הריקה שלי, חושבת שזה בכלל לא משנה ושגם
כשהיא היתה מלאה לא נהניתי אפילו מהשתיה. ''התעייפתי" אני
אומרת כשאני מזמינה חשבון. את נשארת או להזמין גם לך?
אני אוהבת לנהוג בלילה, לבד באוטו, מגבירה את הרדיו. צועקת את
המילים של השירים אל הכבישים הרדומים.
חושבת שאני לא יודעת ליהנות, לפחות יודעת להדחיק. לפעמים יש
רגעים בהם אני מבינה את כל מה שאני עושה, פסיכולוגית הכוונה.
אמא אומרת לי שאני אינטליגנטית, אבל היא גם אומרת שאני כשרונית
ומיוחדת מה שמערער את הכוונות שלה.
ברגעים האלו אני מתארת את החיים שלי בתוך תיבה מזכוכית, כולאת
את עצמי וכל הזמן מסתכלת החוצה. ומה הם חושבים עליי? ואם הם לא
חושבים עליי, אז אני לא מעניינת אפילו אחרים. רק להשתדל לא
לצאת מהזכוכית כי אפשר להפגע בחוץ, אפשר להיחשף.

רבע לשלוש בלילה שבין שישי לשבת, יושבת על ספסל, שכמעט אין לו
שימוש, מחוץ לבית. יושבת ומעשנת, כל פעם שאני עצבנית או
מהורהרת (בדרך-כלל זה ביחד), אני יוצאת מחוץ לזכוכית שלי
ומעשנת.
זאת אפילו לא הזכוכית שלי, היא של ההורים שלי. היא של אבא שלי
ושל העקרונות המיושנים שלו.
ואני מבינה פתאום כמה הרצונות שלי פשוטים, כשאני מוותרת על
החופש שלי - רק שמישהו יבוא וידאג במקומי. יחליט במקומי אם
להמשיך לעבוד או להתפטר, יגיד לי מה ללמוד ולמי להתקשר.
שמישהו ידאג במקומי.
ושינשק אותי מבלי שאדע על הכוונות שלו, יכניס קצת נושאים אחרים
לשעמום שלי.
במיטה שלי אני מדליקה טלויזיה, סדרה אחרי סדרה ואני כבר לא
זוכרת מה ראיתי מקודם. תמיד יותר נחמד בטלויזיה.
סוגרת את האורות ומתהפכת ארבע פעמים חזרה לתנוחה הראשונה,
אומרת לעצמי שאני חייבת להפסיק לחשוב ולהרגע, אחרת אני לא
ארדם.
אז אני מפסיקה לחשוב, ונרדמת רק בשביל להתעורר בבוקר ולהסתכל
על התקרה שמעל המיטה שלי ולא להבין מה אעשה עד שהלילה יבוא.