בלי סוף החפירות האלו, ואתה קם בבוקר ולא מצליח למצוא עט או את
הגון.
אם תנבור מספיק בתוך הכלום הזה שאתה בקרום החיצוני, אולי תצליח
לדעת שאתה עמוק ואינסופי, איש ורוח ונשמה ותוהו ובוהו של
העולמות כולם שסביבך.
גיליתי במסעי אל מעמקיי, והייתי רוצה שזה ישאר ביני לביני,
שאין לי מטרה ממשית מעבר למטרות הטראנסאטלנטיות, אפשר אפילו
לומר יקומיות. אז אין דבר שיעצור בעדי מלבד כל אותם אלה
שעוצרים בעדי, ואני נחושה בדעתי להגיע אליי כמות שאני בשלדי
הבסיסי המצוי בתוך אינסוף האני.
לראשונה מזה המון מסעות אני לבדי, בגפי, עם עצמי, לעצמי ואני
לא רוצה שתלוו אותי הלאה. לא שיש לי אשליות. אני צועדת לבד,
בוחנת לבד, בוחרת לבד, בוכה לבד, מגלה לבד ומניחה את הדגל
בפסגה - איך ניחשתם, לבד! עצוב ככל שזה נשמע לי בתחילת המסע,
ולאוזן הבלתי מזויינת, אני מוצאת כאן את כל האושר שחיפשתי, את
כל העושר שחיפשתי, ויש כאן אפילו בריאות וכושר. בכמויות!!!
מדגדג לגלות כמה אני מסתירה מתחת לכל הזבל שהאכלתי את עצמי (גם
פיזית).
אז עכשיו אני יודעת אתכם, קוראת את כל המצמוצים עם העיניים, את
כל השקרים הלבנים, את כל ההתחנחנויות התמימות והנגיעות
השמרניות, קוראת את כל הבתולים בנשמה ואת אלו שמזדיינות ללא
עכבות, אני יודעת אתכם, קוראת מאחוריכם, בתוך העמוק שלכם, זה
שהסתרתם בזבל, קוראת ואוהבת. יודעת שאתם לא מתכוונים, שאתם
רוצים אחרת, שאתם מנסים ומתחמקים. שאתם חופרים ונוברים וכותבים
למגירות, ולכריות ולכל הפינות האלו שאפשר אח"כ למצוא, כשיהיה
כבר סוף, והכל יצא או לא יצא, אבל אם היה יוצא אז הייתם רוצים
שככה.
אני קוראת בתוככם ואוהבת כל שורה, כל משפט, כל מילה.

הייתי רוצה לחפור עוד ואז לכתוב את כל האהבה הזאת, אבל זה
בדיוק כשאתה קם בבוקר ולא מצליח למצוא עט הגון או אולי לפחות
את.