אתה יהודי.
לא תמיד זה נראה לך... אבל ככה הרגיש ניצול שואה.
אני צעיר מדי בשביל לתאר את זה, אבל ניסיתי.

תאר מצב. גרמנים עם נשק באים ומכריחים אותך להיכנס למחנה ריכוז
או מה שזה לא יהיה. לגרמני יש נשק, לך אין.
יד של מי על העליונה? ברור ששלו. כי הוא לוחץ על ההדק... ובום.
אתה כבר לא בעולם הזה. אז מה תעשה? תעשה מה שהוא אומר... כי
אחרת תמות על המקום.
תזכור. יש לו נשק. לך אין... יש לו כלי שיכול לפטור אותך
מהעולם הזה, אבל אתה בן-אדם שפוי - לא מסומם, לא שתוי, אתה
רוצה לחיות. ולכן אתה עושה מה שהוא אומר. אפילו שבתת-מודע אתה
חושב "מאיפה יש לו את הזכות להכריח אותך?" אבל אתה ממשיך ללכת
לאן שהוא אומר, כי אתה רוצה לחיות.
אתה רואה את הקנה מול העיינים שלך... ועוברת בך צמרמורת קרה!
"ומה אם הוא יירה?" אתה שואל את עצמך. לא! מוטב לציית לו! ככה
אתה בינתיים תישאר בחיים.
פתאום איזה צעיר יהודי אמיץ יוצא מולו. מנסה לתת לגרמני מכות.
לחטוף לו את הנשק. אבל לגרמני יש טווח. מצד שני, זה טווח אפס.
והוא לוחץ על ההדק - בום! והיהודי האמיץ כבר בגן עדן...
אתה מסתכל על הגופה השותתת דם, עם הקליע בראש, ויש לך בחילה.
אתה מרגיש יותר מתמיד שזה יכול לקרות גם לך, ואתה ממשיך
ללכת...
ככה כל יום, כל היום... מפעם לפעם נמאס למישהו לציית, והוא
עולה לגן-עדן... ואתה תוהה בשאלה - עד מתי זה ימשך? אבל אתה
ממשיך ללכת.
מביאים אותך למחנה ההשמדה! אתה רואה את המשרפות, את תאי הגזים,
מרגיש את הריחות. המוח שלך יודע שהסוף קרב. אבל יש בך תקווה.
"אולי הגרמנים יפסידו לפני שתמות? אולי לברוח?" כן! אתה רוצה
לברוח! אבל אתה זוכר - להם יש נשק. לך אין. הם בניצחון טכני
1-0 עליך. אבל עדיין, אתה רוצה לעשות משהו.
בינתיים שורפים את החברים שלך, שורפים את המשפחה!
במזל, אתה נשאר האחרון. עוד שבוע, וגם אתה תהיה במשרפה, וגם
אתה תעלה לגן-עדן, אל האל שאתה מאמין בו, האל של העם היהודי...
זה שהוציא אותך ממצריים. זה שבחר בעם שלך.
אבל... כעבור 6 ימים המחנה ננטש, הרוסים באו, הגרמנים התקפלו.
שיחררו אותך! אתה מקבל קצת אוכל. לראשונה, אחרי זמן רב כנצח,
אתה לא כבול באזיקים! באים אליך מארגון הבריחה, שואלים אותך אם
אתה רוצה לעלות לארץ? אתה חושב, "אולי..." אבל אתה זוכר את
הגרמנים, את המשפחה שלך, את החברים, כולם פה! האפר שלהם מפוזר
מעל האדמה...
אתה מוצא את עצמך באוניית מעפילים. תופסים אתכם... אתה נשלח
לקפריסין, למחנה. אתה שוב תוהה - "למה זה מגיע לי?" למה אותם
בריטים שנלחמו בצוררייך הגרמנים, עכשיו הפכו לצוררייך בעצמם
ומחזיקים אותך בשבי? אבל אתה ממשיך להאמין.
לקחו לך את המשפחה, את החברים, את החופש... כן! שוב לקחו את
החופש שלך. אמנם הפעם אין סכנת השמדה המרחפת מעל ראשך, אבל
עדיין, אתה יושב במחנה, מוקף גדרות.
אבל יש בך אמונה. כי שמעת מהבריטים שמתישהו יגיע הסרטיפיקט.
ואתה תעלה לארץ המיוחלת, הארץ של אבותיך, הארץ שהובטחה על-ידי
ה', שאתה עדיין ממשיך להאמין בו, אפילו שהוא איכזב אותך כל כך
הרבה פעמים...
אחרי שנתיים במחנה הזה, אתה מגיע לישראל.
אתה ניצול שואה, יש בתוכך פצע שלא יגליד לעולם, הצברים
מתייחסים אליך בזילזול. הם לא מבינים מה קרה, לא מבינים למה
אתה כזה תמהוני... כי ראית איך רצחו את המשפחה שלך, את
החברים...
זה לא פייר! להם היה ניצחון טכני, 1-0, היה להם רובה ולך לא...

אבל אתה מבין שבכל זאת ניצחת, כי נשארת בחיים! ואתה מודה לה'.
אותו ה', שאיכזב אותך כל כך, ועכשיו הוא נתן לך את הארץ
המיוחלת. הוא בחר בך לחיות פה. בך! לא במשפחה, לא בחברים, אלא
בך!
אתה מאמין בו כמו אברהם, כאשר עקד את יצחק - כי אתה נשארת
בחיים בזכותו.
עזוב מלחמות שבאו אחר-כך, עזוב פלסטינאים ושאר בעיות, כי אתה
חי! ואתה בארץ שלך! והילדים שלך יוולדו כאן!
אתה יהודי...
זאת אומרת שיש בך משהו מיוחד! כי היהודים זה עם מיוחד - גם
בזכות היותו עם נבחר, גם בזכות היותו עם שנוא, אפילו פחדן, אבל
זה עם מיוחד. ולכן הוא ישאר לנצח ולא ייכחד.