אני יושבת בתוך החדר הקטן שלי והקירות סוגרים עלי חזק. לוחצים
וסוחטים ממני את כל המיץ והכוחות שנשארו לי, כמו תפוז שטרם
הספיק להבשיל וכבר נקטף מהעץ באכזריות. קירות החדר הלבנים
נראים כאפורים, מגודלים, צוחקים בלעג, מתנשאים מעלי לגבהים של
יתוארו. ואני כל כך קטנה אל מולם. כל כך חסרת חשיבות.
הבכי שלי חנוק והמבט מרוכז בנקודה לא יציבה אחת שמתפוגגת
בערמומיות אופיינית בלי שאשים לב.

הפה שלו מתנתק לאט מהגוף ועף במעלה הקיר עד שניצב שישים מעלות
ממני למעלה. הוא חג בסיבובים קלים מעלי. למטה ולמעלה, למטה
ולמעלה, למטה. למעלה. שמאל. ימין. למעלה. והעיניים שלי לא
יכולות לעמוד יותר בעומס. לקול שבירה קטן הדמעות מתחילות
לפרוץ. לחץ נוזל מעיניי. נוזל ממני והלאה, והרעלים מתנקזים
לאיטם.

הפה הזה מביט בי מלמעלה וצוחק צחוק מריר. ומדבר ומדבר ומדבר
כמו מתוך יצר הישרדות אבוציונאלי. אין דבר שמסוגל לעצור את שטף
ההטחות הללו. שום כח פיזיקלי או נפשי לא יוכל להפסיק את הדיבור
הבלתי פוסק הזה, הרופף, המתבכיין, האלים.

הוא נתלה מעלי כמו גופה על חבל שמסרבת לוותר על נשמתה האחרונה.
ואני שונאת את עצמי על הכל. והוא יורק עלי משם, מגבוה. יורק
וצוחק ומדבר. יורק. צוחק. מדבר.
הפה המתועב הזה שלא עוצר, שלא ייעצר, שום דבר לא יעזור לי כבר
[עכשיו]. אין לי על מה להישען, אין לי במה להתלות.

חשבתי לעצמי בעודי קושרת את הלולאה לצווארי.