היום יום רביעי 22 דצמבר 2004, אני יושבת לי במשרד המודיעין
בחטיבה הדרומית ומסתכלת סביב. הכל נראה מוזר כזה ושונה.
אני מתחילה להרגיש בתוכי שמשהו משתנה, אבל משתנה ממש, עדיין לא
בטוחה ומפחדת להסיק מסקנות אבל מרגישה שהפעם אני לא טועה.
שההרגשה המוזרה הזאת זה בעצם לחץ שמפעילה לי עצם הפז"ם על
החיים, לחץ כזה שגורם לאי נוחות ותסכול כי אני מוקפת אנשים
שעדיין לא ממש מבינים ולא מרגישים את אותו הדבר ולכן אין את מי
לשתף. לכן החלטתי להיאזר בסבלנות ולחכות. לחכות לראות מה יקרה
ואיך הדברים יסתדרו לי ואולי ההרגשה המוזרה הזאת היא כי אכלתי
משהו מקולקל או כי לא ישנתי טוב בלילה. גם יכול להיות שזה
וירוס חולף או התחלה של שפעת (כי חיסון סירבתי לקבל!).
בכל מקרה, היום יום רביעי 22 דצמבר 2004, ואני יושבת לי במשרד.
מכינה הערכת מצב שנתית ומקווה לא לאחר בdeadline, מקווה שהכל
יסתיים במהרה ושאני אוכל להתחיל לרחף לי לעולמות אחרים. אני
יושבת לי במשרד ומסתכלת על החיילים שסביבי, עם המון אהבה אבל
גם קצת רחמים, עם המון חיבה אבל גם עצב בשבילם, כי הם נשארים
פה, נשארים עוד הרבה ואני עוזבת, נוטשת את הספינה המפוארת
שבניתי יחד איתם לחיים חדשים משלי, חיים אמיתיים.
עוד חודשיים וחצי כשאבוא להחזיר ציוד הם יישארו וימשיכו
להתגרות במזלם, כי אלו החיים פה בחטיבה הדרומית. חיים כל יום
וממצים אותו עד תום, כי אי אפשר לדעת אף פעם...
היום יום רביעי 22 דצמבר 2004 ואין כל כך למה לצפות בימים
הקרובים, מחר כולם ילכו הביתה אבל אני לא. כי הפעם תורי
להישאר. הפעם אני נשארת וכל השאר (כמעט) הולכים הביתה, הולכים
כדי להרגיש שמתחת למעטפת המדים והחוקים וחוסר שעות השינה יש
לנו גם קצת חיים. ממש קצת. מיני חיים שכאלה. הם ילכו הביתה
ויבינו שהמיני חיים האלו הם כל כך מיני עד שצריך סוג מיוחד של
זכוכית מגדלת כדי לראות ולהרגיש אותם באמת. כי מה לעשות, כולנו
חיילים וגם בבית. ואם יקרה משהו האינסטינקט הבסיסי של כולם
יהיה לחשוב אם זה ישפיע עליהם כשיחזרו ביום ראשון לבסיס. אבל
אני גם רוצה הביתה. אני מתגעגעת למיני חיים שלי ולחברים שלי
שבקושי יוצא לי לדבר איתם ולאמא הכי בעולם כי היא אמא שלי והיא
הכי אמא שלי בעולם הזה.
היום יום רביעי 22 דצמבר 2004, וכדאי שאני אמשיך לעבוד כי אחרת
היום הזה לא ייגמר ואני אשאר לעד תקועה עם המשפט:
" היום יום רביעי 22 דצמבר 2004..."
ואנחנו בהחלט לא רוצים שזה יקרה...