"הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט לא להישבר כאן למולך, הלוואי
יהיה בי כוח לא ליפול על ברכי מכובד אהבה"
עוד פעם פגישה אתך, עוד צחוקים, עוד נגיעות, עוד שיחות וכמובן
עוד דמעות.
ואתה, מתנהג כאילו הכל כרגיל, ולפי עינייך זה באמת ככה כי אני
בולעת את הכל פנימה ולא מראה שום עצב, תסכול או דמעה. אני עושה
הכל בשבילך, בשבילי, בשביל שנינו. כדי שנוכל להמשיך עם הקשר
שלנו, החברות הזו, כי אני רוצה שתרגיש הכי נוח איתי ותגיד לי
הכל, ושלא נרגיש לא נעים אחד עם השני. אבל לכל זה יש מחיר.
המחיר של ההרגשה שלי שנשארת איתי לאחר דיבור אתך, ולייעץ לך,
עליה.
זה כל כך קשה, לייעץ לבן אדם שאתה כל כך אוהב על מישהי שהוא כל
כך אוהב. לראות בעיניים שלך את אותו הכאב שאני מרגישה באותה
שניה, אבל לא מראה. להרגיש מבפנים כאילו הבטן מתהפכת וחושקת
לצעוק בקולי קולות, אבל אני משתיקה אותה. הכל כדי לשמוע ממך
עוד מילה, ושלא תלך כדי שהשיחה תמשיך עוד טיפה עוד שניה או
שתיים. וכל נגיעה שלך, שאתה עושה בכזו תמימות, מעבירה בי
צמרמורת לאורך כל הגוף ובאותו הזמן מעבירה בי בחילה ופחד, פחד
מזה שיום אחד לא אשלוט על עצמי ולא ארפה ממך, או אנשק אותך
בידיעה שאסור, ובחילה כי זו רק טעימה קטנה ממשהו שאני לא אוכל
לקבל. אבל למרות הכל, זה שווה עוד חיבוק, אפילו קטן ממך. למגע
שלך שוב, לשפתיים שלך על הלחי שלי שוב. ובאותה מאית שניה של
חיבוק אני מרגישה כל כך טוב, בטוחה, שוכחת מהכל. אבל רק למאית
שניה הזו, כי לאחר מכן אתה עוזב ואני שוב בלעדייך בלי המגע בלי
הרגש.
ואני יוצאת מהאוטו עם חיוך על הפנים כשבעצם מבפנים אני בוכה.
ועל מה? על מה שהיה? על מה שלא יהיה? או על זה שאני לעולם לא
אדע כי בחיים לא יהיה לי סיכוי.
בלילות יש את המחשבות שאולי שכחת ממנה, אולי סוף סוף ראית מה
יש לך מול העיניים, את הילדה, אולי לא מדהימה, יפה, מצחיקה,
מוכשרת כמוה אבל עדיין אוהבת אותך יותר מכל. שמוכנה לבלוע את
כל הרע, ואם יהיה סיכוי קטן לך ולה אהיה מוכנה לנשוך את שפתי
בחוזקה ולשים בצד כל רגש רק כדי לראות בעינייך את האושר שמגיע
לך. כי אם זה תלוי שאחד מאתנו יהיה מאושר, אתה יודע את התשובה
שלי, זה אתה.

"אוהבת אותו, מוכנה להיות בשבילו חזקה בשבילו, חלשה להיות
בשבילו"

ואני, בחוסר הגיון חושבת , אם מישהי כל כך אוהבת אותך, לא שווה
שוב לנסות?
ואז ההגיון בא, ומה אם מישהו היה אומר זאת לי, לוותר על אהבה
שלי אליך ולנסות משהו אחר.
זה יהיה כל כך קשה, וכרגע לא נראה ממשי. אני שונאת את זה שאני
מבינה אותך, אני שונאת את זה שאני מרגישה ככה, אני שונאת את זה
שאתה לא מרגיש ככה, והכי שונאת, עד כמה שאני לא שונאת אותך.
למרות הכל, למרות כל מה שעברתי בתקופה שלי אתך, עדיין אני
אוהבת אותך, וזה עוד מוסיף להרגשת הריקנות שלי.
רק לפני כמה לילות שכבתי לי ונזכרתי בתקופה שלנו ביחד. והפעם
לאו דווקא בדברים הטובים. כל הבכי שלי אליך בטלפון והאדישות
שלך כלפי, ערב מושלם שנהרס מצחוק שלך על היותי "שמנה", מבלי
לדעת על העבר שלי וכמה שמילים שלך השפיעו עליי, אפילו אם הם
היו בנימת צחוק.
ההרגשה שאתה רוצה להיות איתי רק בגלל הפיזיות. איך אני אז
שתקתי.
ולמרות הכל, למרות הכאב היום הלב עוד אוהב, וכל כך הרבה. זה לא
מובן לי, זה בחיים לא יהיה לי מובן, למה אני, עד שאני מתאהבת
נפגעת מזה לא פעם לא פעמים אך כל כך הרבה. ואינספור דמעות נזלו
לי עליך, דמעות של אושר ועצב.  

" אפצע את ידי עד ישותקו, לא יתקרבו אל גופך המוכר האהוב,
שאפי לא ישאף את הריח, אלוהים את הריח, שלא ארד על ברכי
שתישאר..."

והשאלה האחרונה שעלתה לי לראש זה, האם כל זה שווה את מה שהיה?
האם כל זה שווה אותך?
כן.
כל כך מפליא עד כמה שהתשובה היא כזו פשוטה, לעומת כל שאר
הדברים שהיו כל כך מסובכים.
ועכשיו לאחר שהכל יצא וכתוב על דף, מכתב שמופנה אליך שלא בטוח
שתקבל אותו, אני מבינה עד כמה אני הטעיתי אותך, אותי ואת כולם.
אני לא התגברתי, והאהבה שבי לא נעלמה.
אתה פתחת בי משהו שלא היה לי, הכרת לי דברים חדשים שלא חשתי
לעולם ועל זה אני אגיד לך תודה.
ולראות אותך כל פעם כן יגרום ללבי לפעום בחוזקה ומהרה וכן רגלי
ירעדו והנשימות יתחזקו וכן תמיד אני אקווה שיום אחד אני אקבל
את אותה האהבה בחזרה ממך, עד כמה שזה נראה כמו חלום לא מושג
ואפשרי, אבל כל אחד צריך לחלום על משהו, לא?
אוהבת אותך הכי ותמיד.

"I hope life treats you kind
And I hope you have all you've dreamed of.
And I wish to you, joy and happiness.
But above all this, I wish you love. And I will always love
you"