אמא שלי, קוראים לה גילה, היא נולדה ברמת גן לפני 44 שנה, לזוג
עולים שעלו מפולניה, קוראים לה ככה, על שם השמחה והגילה שהם
הביאו לסבא וסבתא שלי, אחרי השואה. עמו רב העולים באותה
התקופה, גם הם ניצולים.
אבא שלי, אמא שלי קוראת לו ישמעאל, השכנים קוראים לו שימי
והמשפחה שלו קוראת לו עיסמאיל. הוא נולד בחברון לפני 46 לשני
הורים פלשתינים, והוא נקרא על שם סבא שלו, כמו אצל רב
המוסלמים.
אני, קוראים לי דליה, נולדתי באינדיאנה לפני 22 שנה, לאמא
יהודיה ולאבא מוסלמי, קוראים לי ככה כי זה השם היחידי שהם
הצליחו לחשוב עליו, שנשמע טוב גם בעיברית וגם בערבית. סיבה,
כמו שרק אצל ילדים חצויים כמוני אפשר למצוא.
ההורים שלי נפגשו במקרה, באיזה מוטל, בדרך לשיקגו. אמא שלי
נסעה לבקר בת דודה רחוקה, ואבא שלי נסע לחפש לו חיים חדשים.
הוא עזר לה לתקן את המכונית השכורה שלה, וכזה לא הצליח הוא
הציע לה טרמפ. היא אפילו לא ידעה שהוא ערבי, כי בארה"ב כולם
קראו לו סמי. הם התחתנו אחרי שנה, אצל שופט באינדיאנה, ו-13
חודשים אחר כך, אני נולדתי.
פעם בשנה, בחופש הגדול, הייתי נוסעת לביקור מולדת. הייתי נוסעת
עם אמא, נוחתת בשדה תעופה בן גוריון, ההורים שלה היו אוספים
אותנו, והיינו מבלים בים ומטילים בתל אביב וביפו. אחרי שבוע,
אני ואמא היינו הולכות לפגוש את אבא בירושלים, בשוק. אמא הייתה
נותנת לי נשיקה, ומבטיחה לחכות לי בשדה התעופה כשאני ואבא
נחזור. ואני ואבא היינו נכנסים לסוברו הישנה של דוד שלי,
והיינו נוסעים לחברון. היינו מטילים בהרים, כל ערב הייתה חאפלה
לכבודנו. ובתם שבוע, היינו לוקחים מונית, ונוסעים לשדה התעופה
בלוד, ומשם בחזרה לאינדיאנה.
ההורים של אמא שלי, לא אוהבים את אבא שלי, כי הוא ערבי,
מוסלמי, אויב ישראל הם תמיד קוראים לו. אמא של אבא שלי, וכל
שאר המשפחה שלו, לא אוהבת את אמא שלי, כי ישראלית, כובשת אל
יהוד הם תמיד קוראים לה.
כשהייתי בת 12 הייתה ועידת שלום במדריד. והסבא והסבתא שלי מרמת
גן, מאוד הזדקנו, ואמא שלי רצתה לחזור לארץ, כדי להיות על ידם.
היא ידע, שחוץ ממנה אין להם ילדים. אבא שלי, התגעגע לחומוס,
לשמש ולאדמה וגם הציעו לו תפקיד טוב כעורך דין ביפו. הם
החליטו, שלאור רוחות השלום המנשבות בארץ, זה זמן טוב לעבור,
וכי עכשיו אני אוכל לגדול כילדה נורמלית בלי בעיות.
הם התלבטו בין בית על הים ביפו, לבין דירה ברמת אביב, אבל
החליטו על יפו, ככה אני אכיר את שני העמים. לי זה לא ממש שינה
כי בלאו הכי הרגשתי אמריקאית.
עד כיתה י' למדתי ביפו, ואחר כך עברתי לתיכון חדש. אף אחד לא
ממש ידע שאני בת של ערבי, וגם לי לא ממש הפריע שאף אחד לא ידע.
בגיל 16 קיבלתי צו גיוס, ובגיל 18 התגייסתי עם כל החברים שלי
לצה"ל, כשהשתחררתי נסעתי לטיול למזרח עם שתי חברות טובות.
לפני חודשיים חזרתי. ופתאום אתה, עומד מולי, באמצע הרחוב, עם
הכיפה נופלת קצת הצידה, צועק קריאות מחאה, צועק מוות לערבים.
ואני, כשאני בתל אביב, אני ערביה, אני מחבלת, אני רוצחת ילדים,
ככה אתם קוראים לי, ככה אתם מסתכלים עליי. ושאני בחברון, אני
יהודיה, אני כובשת ואני רוצחת ילדים, ככה גם הם קוראים לי.
ואני מסתכלת עליהם ואני שונאת אותם, כי הם פוגעים בחברים שלי
שעדיין לא השתחררו מהצבא, אני מפחדת מהם, כי אם יעלה לאוטובוס
מחבל, אני אתפוצץ איתו, לא יהיו לי הקלות. ואני מסתכלת עליכם,
וגם אותכם אני שונאת, על הבן דוד שלי, שנפצע ברגל לפני חודש
מירי של חייל צה"ל, וסבתא שלי שמתנחלת הרביצה לה בקסבה
בחברון.
ואני מסתכלת מסביב, ואני רוצה שהאדמה תקרע לשנים, בדיוק באמצע,
ושאני אבלע בפנים, ויעלם.