כל הילדות שלה היא הייתה ילדת בית מסכנה.
הייתה קמה בבוקר, הולכת לבית ספר, חוזרת הביתה, אוכלת, רואה
טלויזיה, מתקלחת, אוכלת, הולכת לישון, בלי חברים באמצע או חוג
או כל בילוי אחר.
בהתחלה היא עוד הייתה מנסה להתחבר, היא תמיד ידעה שהיא שונה,
אבל היא לא ידעה במה... היא תמיד חשבה שזאת אשמתה שהיא יושבת
לבד ובוכה...
אחר כך היא כבר התייאשה מלנסות להיות חלק מהם, היא פיתחה פחד
בתוך עצמה, פחד מהאחרים, מהטובים.
היא הייתה הולכת לבדה על המדרכה והם זרקו עוד הערה, עוד קללה.
עוד איזה דחיפה, והיא הייתה רצה הבית ובוכה ומסתכלת במראה
ושואלת את עצמה מה קרה? למה היא לא יפה? למה היא שונה?
באותו יום שהיא החליטה לצאת איתם לטיול, היא התיישבה שם ליד
כולם היא חיכתה שהאוטובוס יגיע, ואז הוא הגיע והם כולם עלו,
אבל היה אחד שלא נתן לה לעלות, הוא דחף אותה הצידה והאוטובוס
נסע והיא נשארה שם ובכתה, כמו תמיד, לבדה.
ביום הזה היא החליטה שהיא לא מתקרבת אליהם יותר, היא תחייה את
החיים שלה רחוק מהם.
ואז היא גדלה, כמו כולם, התבגרה, כמו כולם, לבדה.
היא התחילה לשחק, ללמוד מה זה להופיע על במה, היא הלכה לחוג
תיאטרון, כי היא אהבה את זה, זה היה החיים שלה, למרות שבאיזשהו
שלב היא קלטה, היא קלטה שהיא עושה את זה כדי להראות להם,
להראות להם כמה היא מוכשרת כמה היא טובה, כמה היא שווה, הרבה
יותר מהם.
היא חשבה שכשהם יראו אותה על הבמה, הם יחשבו אחרת, הם יפתחו את
הראש, ילמדו לקבל אותה, אבל גם זה לא עזר, אולי היא בכלל לא
רצתה שהם יבינו אותה, אולי החומות שהיא בנתה חוזרות אליה
כבומרנג.
לגדול ילדת עיר בקיבוץ זה ממש לא חוויה.
היא לא מבינה מה כולם מסביבה רוצים, למה הם רוצים שהיא תתחבר
אליהם, למה הם חושבים שיש לה את הכוח לנסות שוב, שיש לה את
האומץ...
בינתיים היא בורחת, היא מסתכלת מרחוק, אבל אולי יום אחד היא
תהייה, היא תהייה חלק מהם, היא חייבת את זה לעצמה.
היא חייבת את זה לילדה הקטנה שזוכרת,
ולא סולחת.

מוקדש לכל מי שתהה, למה... למה אני ילדת בית מסכנה בקיבוץ כה
"מושלם"!