לפני חמש שנים, ההורים קראו לי לסלון,
לדבר על משהו חשוב. יעל ויוני היו בטיול הבר מצווה
של התנועה. כילדה בת חמש עשרה כבר ראיתי מספיק סרטים
לדעת שיש צרות. כעבור שלוש שעות חזרתי לחדר.
אותו לילה לא ישנתי. הבטתי במראה, שמא הורי טועים.
אני כל כך דומה לאבא שלי, ובכלל למשפחה שלו, אחותו ואמו.
איך לעזאזל יכול להיות שאני מאומצת?

כשיוני ויעל חזרו מהטיול, סיפרנו להם. פתאום ראיתי אותם אחרת.
הם לא באמת אחים שלי, אין בינינו קשר דם. יכול להיות שיש לי
אי
שם אחים או אחיות? ומי אמי הביולוגית? ואבא?
נכנסתי למערבולת שאני לא בטוחה אם ואיך יוצאים ממנה.
ככה לפתע הכל השתנה, לפחות אצלי בפנים.
התחלתי לחפש, כל דבר, כל רמז לעבר, להווה.
הפכתי כל אבן שרק יכלתי.
בגיל שבע עשרה מצאתי שאני בעצם די נמשכת לבנות.
החוויה המינית הראשונה שלי, עם בת, היתה עם ענבל.
היא ישבה לידי בכיתה. המגע של ירכיה הלהיט אותי.
לאחר שיעורי ההתעמלות הקפדתי להיות בסביבה כשהיא
התפשטה, נכנסה למקלחת, התנגבה. עקבתי אחרי כל תנועה שלה.
היא עוררה בי המון תשוקות שלא ידעתי שקיימות בי.
בסופו של דבר שכבנו אצלי, כשהיא באה אלי לסופשבוע.
מה יותר טבעי מחברה טובה שבאה לישון אצלך.
כדי לא לסבך דברים, יצאתי לפעמים עם בחור, חרמן מחמד תורן,
שרק רצה להשפריץ את עצמו לדעת, וכל חור כשר.

כבד עלי המסע הזה. הנה אני כבר בת עשרים, ועוד לא העזתי
לנסות לברר מי הורי הביולוגים. לא כל כך כדי לא לפגוע בהורי
הפסיכולוגים, הם בטח די מצפים שיום אחד זה יגיע.
אין בי את הכוחות. הפחד משתק אותי.
בפורים האחרון, תחת מסווה נערה מטירתו של המרקיז דה סאד,
סיפרתי להורים על נטייתי המינית. הם קיבלו את זה יפה,
ומשום מה לא הופתעתי. שמחתי להוריד חלק מהמטען שאיים
להשקיע אותי במעמקים.
אני מניחה שמחר, בליל הסדר, כשכולם יתכנסו אצלנו, בטח
אזכה לכבוד ואהיה לשיחת הערב, אם בפני ועוד יותר מאחורי.

די שקט בבית, כבר מאוחר. יוני ויעל יגיעו רק מחר מהבסיס.
המחשב די עייף אותי, ואני חושבת להפוך את השנה הזו לשנת
האומץ.
אני אגש אל ההורים להודיע להם שאני רוצה לפתוח את תיק האימוץ.
אני חייבת את זה לעצמי. נמאס כבר לחיות על הכדורים.
נמאס לי מפסיכולוגים דפוקים שמנסים להסביר לי כי אהבתי לנשים
נובעת מחסך דמות אם. רבאק, תהיו קצת יותר מקוריים, תפתיעו
אותי.

ירדתי לכיוון המטבח להכין לי כוס שוקו, עם המון שוקולד שימס
בתוך החלב.
מכיוון חדר העבודה של גידי, אבי, הגיע אור מרצד של מסך מחשב.
המצחיק הוא, שמגיל די צעיר קראתי להורי בשמם, גידי ותמי.
עוד לפני שהם סיפרו לי שאני מאומצת.
ליאורה, אחותו של גידי, תמיד קיטרה בפני גידי שהיא לא מבינה
איך הם נותנים לילדים שלהם לקרוא להם בשמם הפרטי.
בכלל ליאורה נראתה לי די מתוסבכת. היא יפה, ויש בינינו
אף דמיון כלשהו בתווי הפנים, אבל היא תמיד היתה קרה אלי.
אולי גם אני במצבה הייתי מתנהגת כך. אם לשלושה ילדים, הבכור
אוטיסט שגוזל המון כוחות. לפעמים אני מעריצה אותה
על כל תעצומות הנפש שלה, שאין לי מושג מה מקורם.
עם שני הצעירים יותר אני דווקא מסתדרת לא רע.

התקרבתי לחדר העבודה. מבעד לדלת הצלחתי לראות את גידי שקוע מול
המסך.
המסנג'ר פתוח והיד שלו בין הרגלים. היה קשה לראות מי איתו
במחשב, אבל היד שלו נעה בקצב הולך וגובר ונראה שהוא די מענג את
עצמו.
לא יודעת למה, אבל המחזה הזה היפנט אותי. למרות שלרוב בנים לא
עשו לי
את זה, היה כאן משהו מאוד מגרה, מאוד אנושי. להביט על אבא שלך
מאונן.
ואולי הידיעה שהוא לא אבי הביולוגי הורידה ממני את מסכת
האשמה.
מיהרתי חזרה לחדר, לפני שגידי יבחין בי. נשכבתי על המיטה, כולי
רטובה.
לא יודעת מה קורה לי. התחלתי ללטף את עצמי, יד אחת מעסה את
השדיים,
מושכת את הפטמה, והלשון קופצת מבין השפתים, תרה אחרי פרטנר
וירטואלי.
מה שלא יהיה, רק רוצה להרגיש משהו בפה.
היד השניה גלשה לתוך התחתונים. אצבע, ועוד אחת, מחליקות פנימה

ואני דגה את הדגדגן שמשמין מנחת. התמונה של גידי מאונן עולה לי
שוב
מול העינים העצומות, מה שזירז את האצבעות ומביא אותי אל החוף,
כשרעש הגלים עוד מהדהד בתוכי.  שכבתי כך, עם היד בתחתונים,
בתוכי,
עוד מספר דקות. פרצתי בבכי ונזכרתי בענבל. היא כל כך חסרה לי.
אני רוצה אותה איתי. הוצאתי את ה-DVD של 'מאלהולנד דרייב'
והעברתי
לסצנה שאני וענבל אהבנו מאוד. הסרט היה מהאהובים עלינו, כמו
רוב סרטיו
של דיויד לינץ'. בסצנה המדוברת, נעמי ווטס, האוסטרלית הנהדרת,
חולמת
על החברה שלה, ובין ים הדמעות מתחילה לאונן כשהיא בוכה.
זה גם היה הקטע האחרון שראינו יחד, בלילה האחרון שלנו כאן
במיטה.
יום אחרי זה ענבל נהרגה בתאונת דרכים.
עכשיו אני עם התמונה שלה מצד אחד, והסרט שלנו על המסך.
מנסה לשחזר את חום גופה, אבל מצליחה רק להוציא מתוכי הררי
דמעות.
האצבעות מחליקות בתוכי וקשה לי להמשיך. אני ממשיכה ומגבירה את
הקצב
ושומעת את צליל הרטיבות מבין רגלי. נעמי ווטס בוכה איתי על
המסך.
כשאני כבר גומרת הסדין נראה כמו שנטבל בנהר של תשוקה, ואני
נרדמתי
תשושה.

קמתי מאוחר לאחר הלילה המתיש וההזוי הזה. חלמתי שוב על ענבל.
היא סיפרה לי שהיה לה טוב בלילה איתי.
במטבח פגשתי את גידי ותמי, עובדים על ארוחת הסדר.
הכנתי לי קפה ואמרתי להם שהחלטתי לפתוח את תיק האימוץ.
פצצה כבדה מדי לשעת בוקר ביום הסדר. מסוג ההצהרות שמפרות
מאוד את הסדר הטוב. הם הסתירו יפה את הכאב ותמכו בי, כפי שעשו
תמיד.
הסתכלתי על גידי לנסות לראות את האיש החרמן מהלילה. ראיתי רק
מרובע
חביב. מעניין אם תמי יודעת על חיי הלילה הסוערים שלו. מצד
שני,
לך תדע מה היא מסתירה מתחת לשמלה. החיים, מיום ליום, טווין
פיקס
מחוויר לעומת המציאות. יש הרגשה שהחיים הם כמו משחק כדור מים.
יש מה שהולך על פני המים, אבל הדברים האמיתיים, שכולם מנסים
להסתיר,
קורים באמת מתחת למים. לפעמים המצלמה נותנת הצצה אל העולם הזה,
של מטה.

אחרי גאות הבוקר קפצתי אל ליאורה, היא גרה שני רחובות מאיתנו.
הבטחתי לה לעזור קצת בהכנות לקראת הערב.
ממילא טעון מדי להישאר הבוקר בבית, וזה גם ייתן זמן לגידי
ולתמי
לדבר על הכוונות שלי בענין תיק האימוץ.
ליאורה שמחה שבאתי. היא טבעה בין הסירים ושאר הדברים.
העברנו כמה שעות נחמדות. סיפרתי לה גם על שיחת הבוקר שלי.
היא קצת הפתיעה אותי בתגובה שלה. היא הקשיבה וחיבקה אותי.
התגובה נעמה לי. הייתי צריכה את החיבוק הזה.
היא הציעה שאחרי החג נצא ביחד לכוס קפה לפטפט וקצת קניות.
הסכמתי בשמחה. לא יודעת למה אבל פתאום ראיתי אותה באור שונה
במקצת,
יותר חום זרם ממנה, לפחות כך נדמה לי.
בצהריים היא אמרה שהיא נכנסת להתקלח. שאלה אם לא אכפת לי
להוציא
את המפה החגיגית מהארון, שלא נשכח לקחת ולשים על השולחן עם
קערת הפסח
ושאר התבשילים.
ישבתי לי קצת לבהות בטלויזיה ואחרי כעשרים דקות ניגשתי לארון.
לא כל כך היה לי מושג איפה המפה, ואיזו מפה אני בכלל מחפשת.
ניסיתי מספר מדפים ללא הצלחה. היד זיפזפה בין המדפים האחרים
ומשהו משך את תשומת הלב בין הסדינים והציפות.
הוצאתי, הסתכלתי, צחקתי. זה היה ויברטור ענק, בצבע סגול זוהר.
כלי מרשים ללא כל ספק. העברתי באיטיות יד לאורכו ושוב הרגשתי
מוצפת.
התיישבתי על הרצפה והסטתי את התחתונים. החדרתי שתי אצבעות.
הייתי צריכה יותר.
סובבתי אותו על השפתיים החיצוניות כשהגוף משתוקק להרגיש את
כולו.
פישקתי את רגלי עוד יותר, כאומרת תיכנס כבר.
החדרתי את הויברטור פנימה, עד הסוף. חשבתי שאני נקרעת, תרתי
משמע.
הגברתי את המהירות, כל הגוף התכווץ, מחכה להתפרצות.
ואני מושכת, ונושכת, ולא יכולה יותר, משחררת הכל.
כיווצים של אושר, ואני מרוחה על הרצפה. שכחתי את עצמי.
ליאורה הופיעה בחדר. היא הייתה עטופה במגבת שהסתירה את החזה
וירדה עד שוקיה. הרגשתי נבוכה. הנה אני משתלטת לה על הויברטור
ועוד מאוננת בחדר השינה שלה. להפתעתי היא רק חייכה אלי,
חושבת מה להגיד. נעמדתי על רגלי.
"נראה שלא כל כך מצאתי את המפה שרצית", מילמלתי.
"אם להסתכל על חצי הכוס המלא, אז פגשת את דני ואני רואה
שהתיידדתם".
הושטתי לה את דני.
"האמת היא שאנחנו רק יזיזים", אמרתי עם חיוך של רווחה.
"ומה פתאום דני?" שאלתי.
"היה בארוס מבצע, 'לכל ויברטור יש שם'. אז מכולם בחרתי בדני.
משעמם משהו, אבל העדפתי אותו על זרובבל".
לא הכרתי את הצד הזה של ליאורה. מדהים איך לפעמים דברים
מתגלגלים.
היא הורידה את המגבת והניחה אותה על המיטה. היה לה גוף נעים.
יחסית לשלוש לידות היה לה עדיין חזה יפה.
ההורמונים עדיין השתוללו בתוכי. הייתי שמחה לשים את ידי, ואת
פי,
על השדיים האלה. יש בה משהו בוגר שמרגיע, ועם זאת מאוד מושך.
היא מדברת ואני לא שומעת, רק משלחת את הלשון שלי לאורך שוקיה
המלאות,
נעלמת בתוך ערוותה וסופגת אותה אל גרוני. אבל איך את אומרת את
כל
זה לדודה שלך? ניגשתי אליה, ללא הכרה וחסרת שליטה.
חיבקתי חזק ובכיתי.
"זה בסדר, את לא צריכה להרגיש רע עם זה", קראה ליאורה את
מחשבותי.
השכבתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה בנשיקות קטנות ועדינות
כשהיד מרחפת, נוגעת לא נוגעת בגופה. שמעתי אותה בוכה.
"אני מצטערת", אמרתי. היא רק נדה בראשה.
"לא, זה לא זה, זה לא את. זו לא אשמתך. אני יודעת שקשה לך
להאמין
אבל אני אוהבת אותך. אולי פעם תביני אותי."
זה באמת היה מפתיע. ליטפתי את ראשה והיא נרגעה.
היינו צריכות להתחיל להתכונן ולהזדרז. אוטוטו הסדר.  

עשרים איש סביב השולחן, אוירה של חג, שמח ורועש.
קצת קוראים, הרבה מדלגים. כל אחד בתורו.
כוס יין, ושניה, ושלישית. כבר הפסקתי ת'ספירה.
גידי ותמי מחייכים ונראים מאוד עייפים. ניסיתי לתפוס את המבט
של
ליאורה. קצת קשה. הייתי רוצה לחדור לה לראש, לראות על מה היא
חושבת,
מה עושות הרגליים מתחת למים, מתחת לשולחן.
הגענו לשלב הבלאגן והרעש, וזה בלתי נסבל.
רוצה קצת שקט. אני חובקת בקבוק יין אדום, כוס ביד השניה,
וחומקת החוצה, לחצר. התיישבתי במקום המסתור החביב עלי, להסתתר
מן העולם, מתחת למדרגות. אחרי שרוקנתי לתוכי חצי בקבוק שמעתי
מישהו יוצא אל החצר. התכרבלתי. לא בא לי שימצאו אותי.
מישהו התיישב על המדרגות מעלי, ועוד אחד.
עשן הסיגריה הגיע אלי. גידי וליאורה.

"אני מניח שכבר שמעת על האימוץ."

"כן, שמעתי, היום בצהריים. אנחנו חייבים לארגן שיחה ולספר לה."


"את יודעת, כשילדת אותה והחלטת למסור לאימוץ, חשבתי שעדיף
שתישאר במשפחה. בנוסף חשבנו שתהיה לנו בעיה להביא ילדים, אז
זה
הסתדר, כמו פאזל מושלם. היום אני לא בטוח שזה היה רעיון טוב.
זה היה כל כך מהר. מהרגע שסיפרת לנו שאת בהריון ועד הלידה,
והאימוץ.
תקחי בחשבון שזה עלול לא להספיק. אני לא יודע אם את יודעת מי
האב,
ולנו לא סיפרת, אבל סביר מאוד שזה יעלה."

"אתה זוכר מה קרה לפני עשרים שנה? יותר נכון בעשרה במרץ שמונים
וחמש?"

"לא. אין לי מושג."

השתררה שתיקה. דקה שנמשכה לנצח ואני התכנסתי לאוויר.

"שבוע לפני, בתחילת מרץ, פגשתי את דני. היה בינינו קליק
מיידי.
היו לנו חמישה ימים סוערים של אהבה וסקס. ביום שבת נפרדנו.
ביום ראשון בבוקר הוא יצא מוקדם והשאיר לי פתק על המקרר.
הוא נסע לקרית שמונה ומשם היה אמור לעלות ללבנון עם הספארי.
בצהריים הספארי שבו הוא נסע פוצץ על נוסעיו. הוא נהרג ואיתו
עוד אחד עשר חיילים. הוא היה האב.
לא יכלתי, לא הייתי מסוגלת, לא הייתי יכולה במצבי הנפשי לגדל
את הילדה שלו. והיה כבר מאוחר מדי להפלה.
אז הנה, עכשיו אתה יודע. נראה לי שארבע כוסות יין עשו
את שלהם."

ליאורה התייפחה, וגם הלב שלי. והוא צעק, ואף אחד לא שמע.
תמי יצאה. "היי, מה אתם עושים פה בחוץ?" שאלה.
"אנחנו תכף נכנסים, תמי, תני לנו עוד דקה."
כעבור עשר דקות, ואולי יותר, הם נכנסו פנימה.
גמרתי את בקבוק היין ונתתי דרור לדמעות.
והן ירדו כפי שלא ירדו מעולם.
התגנבתי לחדר שלי, מנסה לא להיתקל באף אחד. הייתי די אפופה.
הדלקתי כמה נרות וקטורת. שמתי לי את הדיסק של ברנדון פרי.
Death will be my bride הוא שר ואני גלגלתי לי ג'וינט
אקסטרה מחוזק ושאפתי. ג'וינט של חירות, לחגוג את עצבות החיים.
נראה שזה הסדר האחרון שלי, בפסח הבא יהיו רק נרות במקומי.
הוצאתי את יתרת הכדורים מהמגרה והחלקתי אותם אל תוכי.
אני שומעת קולות מבחוץ ורואה את עצמי שרועה על המיטה.
והנה מלאכי השלום.
שלום לך, עבדות.    
שלום, ענבל, הגעתי.