19 עוד קצת
עוד מעט, ממש טיפה
אני עובר לגיל של פעם בחיים
בעצם כל גיל הוא פעם בחיים
אבל 19 עוד קצת הוא הגיל
האחרון בעשור השני של החיים שלי
עוד שנה וקצת אני חי כבר 20 שנה
ובעצם כלום.
כאילו לא חייתי אפילו דקה.
אין לי למי לומר וגם אם היה לא הייתי רוצה להגיד.
הרגשה שהכל שקר. חיים שלמים, כלום לא מובן
איך
ולמה?
מה גרם לי לבחור גם אם אני לא מרוצה מהבחירה...
למה בעצם גם עכשיו אני כותב?
אין לי שום מניע. לא רוצה שיראו
את זה ואולי בעצם רק קצת, עוד קצת
מישהו יראה ויציל אותי מהכלום הזה
חיים של ריקנות ללא גבולות.
קיבלתי כמעט הכל והגירוי היה מזערי
רק קצת, ממש קצת, לא קצת כמו
19, ממש, ממש קצת.
אז מה אני בעצם אמור לעשות. אני לא
יודע מה אני מרגיש או מה אני רוצה
אני רק יודע שאני רוצה לצאת וגם
בזה אני כבר לא בטוח עכשיו. כי, כן, אני
אצא, אבל לאן. אני במצב של אדישות פסימית
מלווה בחוסר אכפתיות וחוסר ביטחון שהתחילו
אני לא יודע מאיפה, אבל בנו אחד את השני
ויצרו בן אדם ריק שפועל רק על פי צרכים
רגעיים ואינטרסים אישיים. שחקן מלידה
אם מישהו היה יודע כך בוודאי היה
קורה לי. יש שרוצחים בדם קר, אני חי
בדם קר. כאילו רצחו את הבן אדם שבי
עוד מזמן, הרבה לפני ה-19 לא קצת.
אפילו לפגוע בעצמי אין לי צורך כי זה לא
ישנה דבר. זה יכול להרוג את הגוף
אבל לא את הנפש כי אני פשוט לא מרגיש
שיש בי אחת כזאת. אני אפילו
לא יכול לכתוב שאני מרגיש בלי להיות
בשוק מעצמי.
אני לא חושב שיש בי אחת
כזאת.
או.
עכשיו זה נשמע יותר טוב.
בשעה שהפסקתי לכתוב ועכשיו חזרתי
הספקתי להגיד עוד דברים שהאדישות
שבי הדהימה אותי, אם זה תירה בי
לא אכפת לי, וכאלה וכאלה.

אבל רגע, עכשיו, רק הגעתי להבנה שאני מדבר
עם עצמי בכתב.
אני עונה לעצמי לפעמים או סתם מעיר הערות.
... ועבר יום, ומה עכשיו? אז היה מצחיק
בבוקר. אולי חלקית וכן צחקתי. אבל לא יותר
מזה. ותמיד אני חוזר למצב של אני רוצה לצאת
אני לא יכול יותר, אני לא עומד בזה, ואני לא יודע
אפילו אם אני משקר לעצמי או שאני באמת לא עומד
בזה. כי אחרת איך אני עדיין כאן?

אני עדיין כאן כי לא מבינים שרק עוד קצת
19 וקצת ואני משתגע ואני אקרוס, אני אתמוטט
ואשבר ואני אצעק ושוב חוזר חלילה
כי כרגיל אף אחד לא ישמע אותי.
עבר יום ויעבור עוד יום ואני כאן או
אולי לא כאן.
19 עוד קצת, רק עוד קצת
אבל הרבה.