"סופרמן ! איפה היית ? " - כך את מתחילה ישר נרגנת ובוכה, לא
נותנת לי זמן לנוח.
"חיפשת אותך, קראתי לך כל הלילה ולא באת !" - בולע פיהוק
ומביט בך מחוייך. את באמת חושבת שלא שמעתי ? לא יכולתי שלא
לשמוע. פעם הייתה הערכה למקצוע שלי. פעם נתקבלתי בתשואות
ובשמחה כשהפחתי אמונה באנשים. היום כל אחד הוא כוכב. באטמן
המנוול הזה מוציא לי שם רע. מאז אותו לילה בוויילס כשהייתי
עסוק בלעצור את הכדורים לפני שפגעו בתומי הקטן, הנוול קיבל את
כל הקרדיט על תפיסת טוני "הנחש" טאבולה. חכם גדול, הרי הייתי
ניגש לכך עוד שניה. אבל לא - העכבר המעופף הזה כבר לקח לעצמו
את כל הקרדיט, ואפילו העז להתבדח על חשבוני- " גם אם הוא חושב
שהוא סופר הוא עדייו רק מן." מצחיק מאד.
.
" הם לקחו הכל - את הווידיאו, טלוויזיה, מערכת...." - הממםםם
נמאס לי. זה לא עובד ככה. אני לא מוקד אבטחה בע"מ - אני
סופרמן. ואת שופכת עוד דמעה על כל רשימת המלאי ולי נמאס. אפילו
לא שאלת אותי איפה הייתי. את חושבת שלהזיז קרחון באלסקה לפני
ההתנגשות בכפר אסקימוסי זה קל ? בואי נראה אותך.
"... מיקסר, תכשיטים, כלב ...." - ביפ ביפ ביפ צפצפה לה
האזעקה שוב קוטעת את שצף דיבורה -" גשר לונדון מתנדנד בצורה
מסוכנת יש חשש לנפגעים ...." - מצטער מתוקה שלי העבודה מחייבת,
חייב ללכת. מה שנקרא העבודה משחררת.

תפסתי את ההייוואיי דרך ספרד -  גיבלטר, אף שיוון יפה יותר,
התעייפו לי הידיים ורציתי לסיים כבר. הגשר נודנד מהרוחות העזות
ונוצרו שברים במבנה. ציק צק ריתכתי את הכבלים ונשפתי שני טון
של אדמה על היסודות. הגשר המשיך להתנדנד קלות אבל בצורה
עריסתית נעימה. כשהחלו מחיאות הכפיים עשיתי סיבוב מעל האנשים (
ממוסכמות העבודה), נופפתי לשלום, וחזרתי הביתה. מרוצץ ועייף
החלפתי בגדים ונכנסתי לישון.

" הצילו !! הצילו !! אמא איפה את ?" מהדהדים קולות הילדה
באוזניי. כמו חיה לכודה מפוחדת ובוכה. קולה נשבר בבכי. מפעיל
את ראית-העל בשביל לראות אותה מנסה לשחרר את רגלה מהמסילה.  
"אמא הצילו" - הבכי קורע אותי. מתקרב במהירות מנסה להתמקד
שלפתע הצפירה פלחה את אוזני. הרעש הסית אותי ממסלולי. חסר
ריכוז, רצו מחשובתיי על מילותייך האחרונות, עד שקול החבטה של
הרכבת כמו קרע את המיתר האחרון שבי.ואז נדמה המוזיקה. רואה
אותה מתגלגלת בחלקיה מרוסקת,משוסעת מתחת לגלגלי הרכבת שניסתה
עדיין לבלום, ובצווחת בלמיה נבלעות קולות הפיצוח."לא !!!!" -
שמעתי את קולי צועק והתעוררתי.

זה כבר 8 ימים שלא נחתי. העולם השתגע. עד לפני חודשיים נתקבלו
30 קריאות ביום במקסימום. היום אני לא יכול להענות לכולם. כמה
מהר שוכחים אנשים את מה שעשית עבורם. כאילו שלהציל 80-100 איש
ביום זה לא מספיק. כפויי טובה! אתם מגעילים אותי. אבל מה, אי
אפשר להפסיק עכשיו. כבר התרגלתם כל כך אליי שאם לא אספק את
הסחורה תוקיעו אותי ישר. איכס.  עכשיו אייס-מאן הוא האליל
שלכם. מה איתי ? כמו כל אדם שצריך שיעריכו אותו, כך גם אני.
רק שאני צריך סופר הערכה.
" ביפ ביפ ביפ הר הגעש מגדון מתפרץ כפר שלם נמצא סכנה.... "
- עוד אזעקה.
קמתי בחוסר חשק, מתלבש לי בחליפת העבודה שלא כובסה כבר יומיים.
הרחתי את עצמי נודף סירחון ונבהלתי. סירחון - סופר סירחון. לא
יכולתי להתייצב ככה לעבודה, אז שטפתי את החליפה וציק צ'ק
ייבשתי אותה ( עיניים לייזר כל הבאלאגן ) ויצאתי לדרכי. אבל
הגעתי מאוחר מידי.
הזוועות עוררו אצלי את הפחדים הישנים. מראה המשפחות החרוכות
הקבורות בחלקן מתחת לאדמה סובב אצלי משהו בבטן. השקט הדומם
מנסר בי לכל אורכי. אין צווחות אימה וקריאות מצוקה. אין מי
שיצעק.
בהיתי חסר אונים כ-10 דקות עד שהחלו המסוקים לחוג ממעל לנסות
למצוא ניצולים. אבל אין. עליתי למעלה לדבר עם אחד הטייסים ואז
ראיתי את התיעוב בעיניו - את המבט המאשים. איך יכולתי להניח
להם למות ככה ? להקבר חיים תחת עפר רותח ! הוא לא אמר כלום.
אולי כי לא היה מה להגיד. אולי כי אין מה לומר יותר.

כשפניי מפוייחות,גופי עייף ונפשי שחוקה נחתתי במרפסת. בעודי
מחליף בגדים היא נכנסה. מבטה חורך אותי בעודה רואה אותי עומד
בחדר ערום ומנוצח. ללא מילים היא יוצאת בוכה. טורקת את הדלת
והולכת.
כשהבחנתי שהגלימה נחרכה בדליקה, השלכתי אותה בזעם לפינה. מנסה
להצית אותה בעיניי, להשמיד אותה - ללא הצלחה.מנסה להפעיל את
האש וכלום לא קורה. אין לי את זה יותר. למישהו יש אש?