New Stage - Go To Main Page


"אין ברירה. חייבים לכרות."
הוא ישב שם מולה, מבט טובע ברחמים בעיניו הממוסגרות במשקפי
זהב. היא תמיד אהבה את דוקטור הכט, הוא נראה כמו סבא טוב
ונחמד, ועכשיו, הוא מפיל עליה את הפצצה הזו.
"אבל למה לכרות?" היא שאלה. זיעה קרה של פחד זלגה במורד גבה
כמו קרח במקום עמוד שידרה.
"אני מצטער איריס, אבל אין ברירה. זה ממאיר. עדיף לכרות לפני
שזה יתפשט."
" כשבאתי הנה להיבדק זה היה רק כאב לב קטן. מין דקירה כזו של
געגוע. למה לכרות?!" היא ניסתה לשכנע אותו פשוט... לרדת
מהרעיון.
הוא פתח מגירה והיא כבר ראתה איך הוא מוציא לה סוכריית ורטרז
אורגינל, (כמו שסבא שלו בוודאי היה נותן לו) כדי לנחם אותה.
כן. כאילו שסוכריית קרמל תעשה את העבודה... אבל במקום ורטרז,
הוא לקח מעטפת נייר חומה והוציא ממנה כמה תצלומי רנטגן.
"את רואה? הוא השתלט לך על הלב. הוא תפש כבר את אבי העורקים
ואת שני החדרים השמאליים." הוא הצביע על הצילום. היא הנהנה
כאילו שהבינה והוא המשיך: "הוא מתפשט בקצב מאוד מהיר. אם הוא
יגיע לגרון, תוכלי לדבר רק עליו. אם הוא יגיע למוח, לא תוכלי
להפסיק לחשוב עליו. חייבים לכרות, לפני שזה יהיה מאוחר מדי."
היא בהתה בו, המומה, דמעות זולגות מעיניה. "זה... זה אומר שאני
לא אוכל לאהוב יותר, נכון?"
הוא הנהן באיטיות. "נהדר!" היא התפרצה."ממש נהדר! פעם ראשונה
שאני אוהבת וזה הופך לממאיר!"
"עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל, איריס."
"לא. זה לא נכון. זה ממש לא נכון! זה כואב ועדיף היה לא לאהוב
אותו בכלל מאשר לגמור ככה." היא בכתה, ובכתה, אבל הסכימה לעבור
את הניתוח. היא ידעה שאין לה ברירה. הכל התחיל בגלל שאיריס
אהבה אותו. באמת. והרבה. בדרך פיוטית כזו, כמעט בלתי מובנת.
והוא - כנ"ל. הוא היה האהבה הראשונה שלה וכנראה שזו הסיבה שזה
נגמר.            
שלושה ימים אחרי שהם נפרדו, התחיל לכאוב לה הלב. זה התחיל יותר
כמו גירוד מציק, אבל תוך כמה שבועות זה כבר כאב כמו מסרגה
שתקועה שם עמוק בפנים. איריס ניסתה להתעלם, אבל היא לא הצליחה
לישון בגלל המסרגה והגעגועים אליו, אז היא החליטה לטפל
בעניין.
אז היא ישבה על המיטה במרפאה של דוקטור הכט. הוא היה הרופא שלה
מאז שהיא זוכרת את עצמה וכנראה שגם לפני כן. הוא בדק לה את
הדופק, והצמיד סטטוסקופ לחזה שלה, ולקח ממנה דם ושתן, ועשה גם
צילומי רנטגן, והבטיח שהכל יהיה בסדר ושאין מה לדאוג וגם רשם
לה גלולה או שתיים כדי שתוכל לישון בלילות. הוא אפילו היה
מספיק נחמד כדי לתת לה סוכריית ורטרז אורגינל כי הוא זכר שהיא
פוחדת מזריקות. הוא ביקש ממנה לחזור שוב, בעוד שבועיים-שלושה
ארבעה והיא חזרה.

ושלושה חודשים אחר כך, היא התייצבה כמו ילדה טובה בבית החולים
, לבושה בחלוק הלבן וחיכתה שזה יתחיל.
רופא עם פנים נחמדות נכנס לחדר, ואמר שזה לא יכאב בכלל, ושהכול
יהיה בסדר ושאין לה מה לדאוג. "סליחה" היא אמרה לו. הפרצוף
המבולבל שלו סימן לה להמשיך, "ראיתי פעם, בשיעור מדעים ביסודי
ניתוח לב פתוח, ורציתי להתנצל שאתה צריך... לחפור לי בחזה."
הוא צחק, ואמר לה שוב שהכל יהיה בסדר והרדים אותה.
זה כן כאב, כשהם הוציאו לה את הלב. למרות ההרדמה. היא הרגישה
פתאום קור מקפיא בעצמות וריקנות אדירה. רופא אחד שהיה לו חוש
הומור נורא, או שחשב שהוא רחום, תפר לה את החזה בצורה של לב.
היא רצתה לבכות. היא רצתה לבכות על הצלקת, ועל הלב היתום שלה,
אבל כבר לא היו לה דמעות יותר. דוקטור הכט חיכה לה אחרי
הניתוח. הוא שאל אם היא בסדר, והיא ענתה שכן. הוא שאל אם היא
צריכה משהו והיא אמרה שלא. הוא שאל אם זה כואב והיא ענתה שכן.
והוא שאל אם היא מרגישה משהו, כלשהו, והיא ענתה שלא. הוא היה
צריך ללכת והוא נתן לה חיבוק, וגם ורטרז אורגינל. היא חיבקה
אותו בחוסר רצון ובנימוס, בשבילו, כמו לחבק דודה שלא אוהבים או
לאכול בסכין ומזלג.
את הלב שלה היא קיבלה בצנצנת פלסטיק. הוא היה יפה ובודד כל כך:
צורה מושלמת (בגודל האגרוף העדין שלה) באדום כהה וחם, ועליו,
בצד שמאל, כמו שורשים של עץ עתיק או כתם שמן על הים, התפתל
הגידול הממאיר שלה, בלבן מסנוור, יוצר דיוקן של הפנים שניסתה
לשכוח.
את הלב בצנצנת היא הניחה על שידה ליד המיטה והציבה מנורה
מאחוריו כדי שתאיר את החדר באדום כהה וחם.
זה היה כמעט רומנטי. כמעט.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/3/05 16:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילצ'ה קורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה