שלווה, היא חיפשה אותה במעמקי האדמה, מה היא חושבת לעצמה?
היא בחיים לא תמצא אותה, נולדה לעבוד, להילחם, לשרוד וכך
תמות.
כן, היא נולדה יפה, שיערה דבש, עיניה ירוקות, ללא פחד וללא
רחם, תמימות הקטופה מעצי השלווה.
בת 16 בסך הכל, עיניהם ננעצות בה כסכינים חדות, כלהבות השורפות
את עורה הצעיר, אף הוא  כבר מתקמט מעצם הדאגות.
דרכה הולכת אותה דרך כתמיד, ללא שינוי, אותו אוויר החודר
לריאותיה, עם כל נשימה מנסה לדמיין שוב חופשיה, ומרחפת, פורשת
כנפיים ועפה. אך לא, אלו רק חלומות, לא, אין לה זמן לדמיין,
דרכה עוד ארוכה, היא לא נפסקת, אח, כמה הייתה רוצה שתיפסק,
מתפללת לאותו אל אשר לא מאמינה בו, מי הוא בכלל, למה הוא עושה
לי את זה?
שואלת, אך אף אחד לא עונה, אף אחד לא רוצה לענות לה, הרי היא
עשתה את זה לעצמה, דרך יצרים, תשוקה, נאבקה בהם אך לבסוף
הפסידה. לא הצליחה. האביב פורח מסביבה, זהו, הסתיים החורף סוף
סוף. הכל נצבע בצבעים של שקיעה, צבעים חמים, צבעים חזקים, אך
למה היא חיה באפור?... היא חיה בחורף, ולמה? הרי בתוכה גדלים
חיים, הרי בתוכה, בפנים היא פורחת, אך מבחוץ היא לא זורחת.
השמים נצבעו כבר, וחייה נקבעו, כך תמשיך וכך תחיה, תתעטף
בקטיפה בצבע עכור, אולי הוא יגדל ויצבע בצבעים חמים?