אולי הם באמריקה, או אוסטרליה.
אולי בבת ים ואנחנו בכלל לא יודעים?
כל הזמן יש סיפורים שכאלו בעיתון
על אחים שנפגשו אחרי 60 שנה.
אולי הם עומדים כאן, איתנו
אל מול מצבת העיר
בבית הקברות בחולון
כל שנה ביום השואה
ואנחנו בכלל לא מזהים אותם.
שהרי כשגנבו את הגבול מזרחה
נמלטים, רדופים
לא לקחו תמונות
מחשש שייתפסו
(אף פעם לא הבנתי למה התמונות היו משנות משהו, אם היו נתפסים)
והזיכרון בוגדני, מעומעם, מתעתע...
אך זכרונם אינו מרפה
והוא עובר גם אלי בירושה
תמונות שאף פעם לא ראיתי של משפחה,
של עיירה יהודית,
של יערות עבותים, מושלגים.
מביט בפניהם של קשישים הנוסעים באוטובוס
או הנאנקים במחלקות הפנימיות (ז, ח, ט...)
או עם חליפה באמצע הקיץ
סוחבים סלי פלסטיק שעל ידיותיהם סמרטוטים
שלא יכאב יותר מדי
ומחפש... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.