לא נשאר עוד זמן איכות לאוהבים
וגם לא נשאר סיכוי ליוונים
עוד לא נשמתי את נשימתי האחרונה
ולא סיימתי עוד משימה
ולא גילינו עוד סיבה למסיבה
ולא ראיתי סנאים וחרגולים
לפחות חמש שנים
      מאז עזבתי את העיר
ועוד לא נסעתי למזרח
מחופש
ולא הספקתי לרקוד שבוע
בפסטיבל טראנס
(אפילו בברנינג מן לא הייתי)
ולא אכלתי מספיק סחנה בחיי
ולא למדתי איך מכינים רגל קרושה
ולא התפרסמתי כחבר בלהקה
ולא למדתי עיצוב תעשייתי
וגם
לא פסיכולגיה או פילוסופיה או
ספרות אנגלית
ולא אכלתי מ.ד.מ.א עם אהובתי
ולא הייתי בן טוב למשפחתי
ועדין לא "מימשתי את הפוטנציאל"
ויש שאומרים חבל, חבל
ומעולם, אולי לא כדאי לפרסם זאת ברבים, לא האמנתי מספיק
באלוהים
אך גם לא הבנתי את האטאיזם
ולא את הקוביזם
ומה זה בעצם
אקזיסטנציאליזם

אבל כן למדתי מהי אהבה
את כוחה הדורסני
כמנוף לכתיבה
וכן פרצתי את גבולות הבועה
שאותי כבלה
וכן קפצתי בנג'י מעל נהר
וכן אכלתי ל.ס.ד בסנטרל פארק
כמו החב'רה האלה מ"שיער"
וכן טיפסתי בדרום אמריקה על הר
וישנתי על ערסל ו-
תפסתי תנין (בגודל של לטאה. קטנה)
ונהגתי על ב.מ.וו שלוש מאות עשרים וחמש איי
וראיתי פיינל פור חי באולם אל מול עיניי

וראיתי אביב בבקעה
ושקיעה ברמה
וזריחה בקאריביים
וגוזל שבקע
וענני כבשים מעל אחו ירוק
ודוגמנית עירומה, במקלחת, על קוק

וחוויתי חברויות אמיצות
משמרות מצחיקות
תקלוטים על הפנים
ומסיבות לגבות
אהבות נכזבות
ופנטזיות ממומשות
וסקס עם פיה
פוקר סיני עם מלאכים
ומוות ראיתי
וסרטן, מקרוב
וקשת מלוא הספקטרום...

לרגע עצרתי. עצרתי לחשוב.

ועדין אינני יודע לאן הולכים
למרות שאני כאן כבר כמעט שלושים ואחד קיצים
הייתי חושב שזהו זמן מספיק לחלוטין
אך בכל מקרה,
קצת אחרי תחילת הדרך
ונראה שיש סימן חיים.