נכתב מתוך תסכול על מצב הכתיבה בארץ, במיוחד מוקדש לכל אותם
סיפורים חסרי כל, קול ופואנטה.

כמה שוויליאם שנא סיפורים חסרי פואנטה. הסיפורים שהוא כתב
לעומת זאת, היו די מעניינים, לפחות לעניות דעתו, וכמובן בעלי
פואנטה חדה מתנוססת בגאווה מישבנם המפואר.
החיידק הטורף שישב בשקט בתוך הכלובנפש נאנח ברעב, בפעם המיליון
באותו יום.
וויליאם התעלם.
מחסום כתיבה ענק חסם את מוחו כעת, מתנשא איתן מעל למחשבות
חולפות ביעף בנתיבי האצה, ממלא את כל תודעתו בזבל מילולי.
וויליאם קילל את כל תשע המוזות גם יחד בעודו חושב מה לעשות.
לבסוף, לאחר גל נוסף של בלאק-אאוט, הוא הטעין את מעבד התמלילים
במשהו חזק במיוחד, ומחסום הכתיבה קרס באחת תחת מתקפת המטאפורות
המפוצצות.
וויליאם חייך. טריק שתמיד עבד.
החיידק הטורף, בלתי נראה ממקום מסתורו שבכלובנפש, שכרסם לאיטו
פיסת עור שנשך מלבו של וויליאם, נבהל מעט כאשר הטלפון צלצל.
כאשר חיידקים טורפים נבהלים, הם בדרך כלל מתחפרים להם עמוק
בתוך הכלובנפש ומסרבים לצאת. וזה, לכל הדעות, לא היה מומלץ.
וויליאם, שדעתו הוסחה מעט בגלל הצלצול הטורדני, טרק את הטלפון
בכוח וחזר למלאכתו.
לחרדתו חרוזים היו מוטלים ממש באמצעו של הסיפור. חרוזים, תארו
לכם! כתומים וסגולים, ואפילו אדומים!
הו, כמה שוויליאם שנא חרוזים. יותר מסיפורים ללא פואנטה אפילו.
וכמה שנא שבמקום סיפורים עם פואנטה חדה באמצע ישבנם המפואר
יצאו לו רק שירים עם חרוזים המקשטים את שערם המדובלל.
וויליאם החל אוסף את החרוזים בזהירות. למרות שתיעב אותם, אולי
מתישהו ימצא להם שימוש, לדוגמה, כשהחברה שלא היתה לו תבקש
שיכתוב לה שיר אהבה.
שני חרוזים, אחד אדום בוער שהיה כתוב עליו "לב", והשני שחור
שרק בקושי נראתה עליו המילה "כאב", לא הספיקו להיאסף, כי בדיוק
באותו רגע עוקץ ענק מאמצעו של השום-מקום ננעץ בגבו של וויליאם
ושיפד אותו על הקיר שממול.
ממעמקי הכלובנפש החיידק הטורף הביט בוויליאם הופך לאיטו לסיפור
עם פואנטה גדולה יחסית, וייחל שמתישהו תהיה גם לו חיידקית
שתוציא את ה"כאב" מה"לב".