ג'יני מהמנורה:
ילד ממוצע, באר-שבעי בן 18,
כולם אומרים "החיים יפים" איך תספוג את זה?
האצבעות בין השיער, כשהראש בין בידיים,
מתבודד בפינה בחושך ועוצם את העיניים,
מחשבות מתרוצצות - על עולם טוב יותר,
מחשבות מתרוצצות - על עולם שונה אחר,
עד שמגיע המצב, אני שוב פורץ בבכי,
כל דימעה קטנה - אלוהים! כמו סטירת לחי,
מרגיש ריק מבפנים, לא מסתובב עם חברים,
לא הולך בלימודים, כאסח עם ההורים,
מתי זה יגמר? מנסה לא להשבר,
רוצה להיות אדם אחר שאל האושר כבר דוהר.

פזמון:
למה אף אחד לא כאן בשבילי?
למה אף אחד לא שומע?
למה רק אדם אחד מבין אותי?
למה רק הוא יודע?

קאבי:
למה נולדתי כל כך רגיש? מכל דבר נפגע,
למה אני מפחד מאנשים? חושש ליצור מגע,
למה אני לא ספונטני? על כל צעד אני חושב,
למה תמיד אני רב עם כל מי שאני אוהב?
למה העולם בנוי על כסף? אם יש'ך אתה חזק,
למה העולם בנוי על כסף? אם אין'ך אתה נמחק,
למה מחליטים בשבילי? ואין לי זכות לבחור,
למה כששמעו שאני מאוהב, הם אמרו "זה יעבור" ?
למה תמיד מזלזלים בי כנער מתבגר?
למה לא שמים אף פעם על מה שאני אומר?
למה לא נותנים לי "לטעות" אבל גם ללמוד מזה?
אבל הכי מפחיד שאני אגדל להיות בדיוק כזה.

פזמון

ג'יני מהמנורה:
וואלה, חלאס - Stop! מספיק, נגמר לי כל הכוח,
אלוהים טיפת מנוח, כדי ששוב אוכל לפרוח,
כל פעם מנסה לברוח, ומתפלל לשכוח,
אבל מכל התיסכול הזה נמס לי כבר המוח!
כל היום כמו קטר, נגמרות קופסאות,
לא פותח את הדלת, לא עונה לשיחות,
לא אוכל, לא ישן וביום לא עירני,
רק חבל שהיחיד שמקשיב לי... הוא אני.

פזמון...