היה צפוי שאשב לכתוב לך, במרפסת לחה מגשם וקול זלעפות הממלא את
ריאותי, מכריח אותי לנשום. לחיות.
את צפויה. מתגנבת בצורה ברורה למוחי ומנתקת את הזרם בלב,
מכריחה אותי להיזכר בך, לזכור הכל תוך שאני נפרד מעצמי לכמה
רגעים ומפליג יחד איתך למקום אחר. רחוק.

היית כל כך צפויה. המתנה שלי לגיל 17, היה צפוי שתלבשי תחתוני
תחרה ורודים ותיפרדי מהתמימות לכמה שעות, תיפרדי מבגדייך,
תיפרדי מכל מה שעטית על גופך, מכל מסכה ומכל רגש בלתי רצוי.

כזה אני, מתבודד.
יושב לכתוב על ימים שהיו. ימים עברו.
אני שואל את עצמי שוב ושוב אם לחזור לזמן ההוא, לפצע המוגלתי,
כסוי המוגלה דמויית הגלד.
את רצה אליי מבין העצים לעבר נדנדה. שיערך הצהוב מתנפנף כשאת
עולה אל על, נדמה כאילו השמש קוראת לך, מברכת את צחוקך הנשמע
ברחבי היער. ילדה יפה שלי, חיוף מלאכי על שפתותייך מופיע כשאת
מסובבת את גבך להביט בי ואת שבה להתנדנד כשגבך אליי.
אני מתכופף לקטוף פרח מוגן, אסור לקטיפה. כשאני מתרומם את
אינך. קווצת שיער מנצנצת ומתחרזת עם שמש אחר- הצהריים ואת
בורחת אל תוך היער, מדלגת בשביל צר ונעלמת את תוך סבך העצים.
סבך שקר.
כל כך צפוי היה שיגיע הרגע.

פרידה.
את הולכת ממני בחיוך שובבי ועיניים צחקניות.
את הולכת ממני כשלא סיימתי להגיד כמה אני אוהב אותך, כשלא שרתי
לך שיר.
לפני שהצלחתי להבין מהי פרידה ומהו סוף.

אני יושב על חוף הים וכותב לך. גלי הים נוגעים בי ושחפים ממעל.

מימיני תלולית חול ומשמאלי אוניות דייגים קטנות. הפסטורליות
השקרית הזאת מחדדת בי את קולך ויופייך.
חורף עכשיו. הים לא מסוגל לתת נחת ויופי כמו שהיה נותן בקיץ.
גלים, קצף. כעס. ים שחור.
השמיים בוכים עלינו. הדף רטוב מגשם ומדמעות ואני רואה אותך,
יפה שלי. את מקפצת בין הגלים, ומשהו בדמותך המעורפלת מסרב
להתחבר לכעס ולרעש הים. נדמה לרגע כי את חושבת לעצמך איך
להרגיע הכל. הרוח מלטפת את לחיי, וידיך נחות על מצחי, מטיילות
לאורך קווי המתאר של פני.
את מרימה טיפות מים בידייך הלבנבנות, קצוות אצבעות רגלייך
נוגעות בראשי הגלים המחודדים, וזה עושה לך טוב.
שמלה לבנה לא נרטבת מהמים.
שיערך הזהוב ודמותך נעלמת ואיננה.

מהי פרידה? מהו סוף?

את הולכת ונעלמת ולא הספקתי להבין מי את ומה את. השמיים בוכים
וגם אני. אונייה עוגנת.
שפע דגים מתים החיים בחורף בים הקר נשפכים על מצע החול הקר
המזמין קבורה הולמת. סחורה פשוטה, אחד הסוחרים צועק, ועיניי
הדגים פקוחות לעבר השמיים. והמים. המים לא יקראו להם לשוב.

קסמך קורא לי לשוט על פני המים, או אולי לטבוע.
ענני גשם הולכים ונמוגים, השמש יוצאת וכאילו נמוג הנוף הדוקר
הזה. ואני אשוב לפה, לחוף שלנו, ליחד שלנו בין הזכרונות.
את קוראת לי להיעלם יחד איתך ואני, ללא כוחות, רק מחדיר ידי
בחול הקר והדק, נאחז בכלום, נתלה באוויר, בכלום.
מהי פרידה ומהו סוף? איפה את ואיפה אני? אינני יודע.
כל כך צפוי שדווקא עכשיו הכל יקרה, כשאני בשיא חיי מונח בתמונה
פסטורלית שמקבלים בגלויה מעבר לים. ואת נושקת לשפתיי והולכת.