שואף עוד שאיפה אחרונה מהסיגריה
לאן אני שואף בכלל? הרי הגעתי לסוף...
ממשיך ללכת בפרוזדור הגדול שמואר באורות של בית חולים שבקצהו
דלת לבנה דהויה.
כל כך ארוך המסדרון שאני מספיק לחשוב קצת על מה היה לפני שאני
מוריד לעצמי סטירת הרגעה.
אז זהו, הגעתי, אמרתי לעצמי, מה עכשיו? מה אומרים? מה עושים?
הוא קרא לי, לא אני לו. אז קדימה, בוא נראה למה הוא קרא לי.
דפקתי בידי המזיעה בדלת כמו שאמא לימדה אותי כשהייתי קטן,
ונכנסתי בפחד בלי להסתכל קדימה.
משחור הפך לבן. נבהלתי, הרי בחוץ הכל היה לבן!
אז מה עכשיו? הדלת נסגרת! אני והוא עכשיו לבד אני מרגיש אותו!
אבל למה בחושך?
תמיד סיפרו שכשמגיעים לסוף הכל לבן, ידעתי! כולם משקרים, לא
רוצים לספר לך שהסוף נוראי, שחור כמו בחיים.
נהיה קר, הוא מסתובב סביבי, כועס, אני יודע.
הוא מתחיל לדבר, נפלתי לרצפה, זה כואב לי במוח.
אני לא מבין מה הוא אומר או רוצה, אני רק מבין שהמוח שלי עולה
בלהבות - הוא רוצח אותי מבפנים.
התחננתי! ביקשתי הזדמנות נוספת, מוחי מנסה להתנגד לו אבל אני
נחלש. הכל מסתובב.
הנה הוא מציף את זיכרונותי אבל אני כבובה על חוט לא יכול
להתנגד.
עוד מבט אחרון על אמא , כמה הייתה יפה...

בכי כהסכמה, הסכמתי עם גורלי .