היי, קוראים לי אור ואני רוצה לספר לכם משהו, תחליטו לבד אם
הוא שמח עצוב או סתם טיפשי, אני לא כל כך מבינה בדברים האלו.
אני רוצה לספר לכם כיצד נגמר הרגש בעולם. וכך זה התחיל:
שנים שלא קורה שום דבר, שגרה. שום פיגועים שום אלימות שום
פיטורין המוניים אף ראש ממשלה לא נרצח פשוט שום דבר לא קורה
בעולם. מידי פעם נחתמו הסכמי שלום בין מדינה זו או אחרת אבל אף
אחד כבר לא התרגש מזה יותר מידי.
במקביל לזה התחילה לגווע האמנות. בהתחלה היא רק התמסחרה, עד
שזה נמאס לגמרי והאמנות מתה לגמרי. ציירים, משוררים יוצרי
סרטים ואפילו פסלים כולם הפסיקו ליצור - לא היה שם נושא שיכול
להשפיע או להניע לעשות משהו.
וכך לאט לאט האומנות נעלמה. מצד שני לא נראה כאילו זה הזיז
למישהו. תבינו, בשלב מסויים בתוך כל זה הפסיקו לאנשים הרגשות.
לא כל הרגשות נעלמו בבת אחת, זה קרה בשלבים:
בהתחלה נעלם העצב מן העולם. כל הזמן פיגועים, מלחמות, אלימות,
הרוגים... אנשים כבר לא נהיו עצובים מזה. זה לא שזה עשה להם
שמח, הם פשוט נהיו אדישים מדי.
אחר כך באה תורה של השמחה: האלימות נגמרה בכל העולם והאנשים
היו מאושרים, הסתיימו כל הוויכוחים וכולם היו שמחים כשנגמרו
המלחמות האנשים חייכו בחצי פה וכשנגמרו הגזענות והאפליה אנשים
כבר לא שמו לב.
וכך, הלכו ונגמרו הרגשות אחד אחד: עכשיו, שלא היתה יותר סיבה
לכעוס, הכעס נגמר. שאין כעס יש רק אהבה וכולם אהבו את כולם. עד
שלאהבה לא היתה יותר משמעות, ואנשים החלו להתחבר רק לשם
הנוחיות. ובכלל, האהבה הייתה רק בדיחה של פעם. אה כן, גם
הבדיחות נעלמו, יחד עם הצחוק.
אנשים נהיו קרים ואדישים. מן מכונה בשר ודם.  עשו את העבודה
שלהם וזהו. הכל קבוע, הכל מדוייק הכל... שגרה.
אבל לא כולם.
חלק קטן של אנשים היו שונים, הם... הרגישו. בד"כ הם נחשבו ללא
נורמאלים וברוב המקרים הם נשלחו לטיפול פסיכיאטרי ממושך.
במקרים החמורים יותר הם אף נשלחו להגדרה מחדש של המוח. ולכן
במשך הזמן הם למדו להסתיר את זה.
אני גם אחת מאלה, שונה, מבודדת, עצובה. אני נולדתי עם רגשות.
הרבה זמן הייתי בטוחה שמשהו באמת לא בסדר אצלי. כבר כשהייתי
קטנה והייתי עצובה בפעם הראשונה שראיתי את אבא הולך לעבודה
ההורים שלי הסתכלו עלי במבט דואג. אחרי חצי שנה שהם ראו שזה לא
עובר הם החליטו שמישהו מוסמך צריך לטפל בזה.
"נקווה שהוא יצליח לרפא אותה..." שמעתי את אמא לוחשת ואני
נבהלתי.
לא הבנתי למה ההורים שלי לא אוהבים אותי, במה אני שונה? שנים
שהמחשבה הזאת לא עזבה אותי.
כשגדלתי התחלתי להבין לאיזה עולם נולדתי ולמדתי לאט לאט גם איך
להשתלב: איך לכבוש את הצחוק, את הכאב, את הכעס...
למדתי להבחין באנשים כמוני, שגם מסתירים ולמדתי שאני לא שונה,
אני מיוחדת, יותר טובה מאחרים.
עד לא מזמן הייתי מאוהבת, הוא ניגש אלי יום אחד ברחוב ושאל,
רוצה שנהיה זוג? ומה כבר יכולתי להפסיד? ככה אנשים מתחברים
בימינו. כמו שאתם מבינים הוא לא היה כמוני לא היו לא רגשות.
ולי, זה לא הפריע. בהתחלה.
אני הייתי כל כך מאוהבת שהשמחה פשוט פרצה ממני לא הייתה לי שום
דרך להסתיר את זה, ומשום מה, גם לא רציתי. אני חושבת שככה זה
באהבה. וכשהוא התחיל להבין מה אני ואני התחלתי להבין שבחיים
הוא לא יוכל להרגיש כמוני הבנתי שאני לא אוכל להמשיך ככה.
כשאמרתי לו שזה נגמר ביננו הוא פשוט הסתכל אלי ואמר " נו טוב,
שיהיה..." והלך.
התחילו לנזול לי מים מהעיניים, אני חושבת שפעם קראו לזה דמעות.

אז ככה מרגישים כשעצובים...
לפעמים אני מצטערת שאני לא כמו שאר האנשים. הייתי מסתדרת הרבה
יותר טוב בלי כל הרגשות האלו שרק מסבכים לי את החיים.
אבל מה? עם כל הכאב, הכעס והעצב שהיא גורמת, לעולם לא הייתי
מוותרת על האהבה.
אז אני מניחה שהתחלתם להבין בערך איך העולם נראה ומתנהג,
ואנחנו, המרגישים, אנחנו היחידים עם היכולת להבין את זה.
אז זה הסיפור על ההווה שלי, העתיד שלכם. ועכשיו גם אתם יודעים
איך נגמר הרגש בעולם. אני מניחה שאף אחד כבר לא יקרא את הסיפור
כי כמו שאמרתי האומנות מתה מזמן. לא שהסיפור הזה הוא איזו
יצירת מופת אבל זה הכי הרבה שיש היום.
אז אם מישהו בכל זאת יקרא את הסיפור תבטיחו לי שבחיים, בחיים
לא תוותרו על האהבה.
ובסוף שורה זו נגמרה גם הספרות בעולם...