שאל ברנש שבי פגש,
(סופק כפיים, מיואש),
"מה מעשיך כל היום?
חיבוק ידיים זה איום!"

-"שנים רבות עמלתי
עתה סוף סוף נגמלתי;
אולם אצלי כל הצרה היא
שהיממה כל כך קצרה.

בבוקר אני קם כרגיל,
לאשתי נשיקה ולכושר תרגיל,
אוכל באיפוק, מתרחק מבקבוק;
ואז מגיע הזמן להחליט מה קודם:
לשמוע תקליט או להדליק את המודם.

פותח ספר שדפיו עוד דבוקים,
מפליג בדמיון לעולם בלי חוקים,
כמו סופרמן בעוד רגע אקפוץ
חופשי, בלי דרכון, למקום בו אחפוץ.

מעניק לילדיי אהבה עד בלי די,
פוגש בשמחה את כל נכדיי,
רואה ידידים שהזנחנו יובלות
ובצוותא הולכים פה ושם לבלות.

ואם יתחשק לי עוד שיר לכתוב?
אז אכתוב! כי אשרי! יש לי פנאי!
אני גמלאי - וזה טוב!".