היום אני בת 25, שפויה, נפשית ופיזית.
כמובן לחיות על תרופות הרגעה במשך כל החיים לא נחשב למשהו ממש
שפוי אבל לפי ההגדרות הרפויות של כמה פסיכיאטרים אני מתאימה
לקריטריונים של להסתובב חופשי ברחוב ולעבוד.
היום אני לומדת להיות רופאת נפש (פסיכולוגית - במילים אחרות).
כבר אמרו לי לא ללמוד את זה, אמא שלי רצתה שאני אהיה רופאה,
אבל מה לעשות שזה לא מה שיצא - אני נגעלת מדם - ואתם יודעים מה
אומרים על פסיכיאטרים "שהם צריכים להיות באמת קצת פסיכים בשביל
לעבוד בעבודה כזאת" וזו לא בדיחה.
הכול התחיל בגיל 18, כאשר ביליתי לי במוסד סגור במשך 4 חודשים
בגלל התמוטטות נפשית שנמשכה בערך חצי שנה. בואו נגיד שלפני זה
אף אחד לא חשב שאני יכולה להגיע למצב כזה.
אני הרי הייתי תלמידה מצטיינת במשך כל החיים. במשך חצי השנה
ההיא לא למדתי בשיט. הסתובבתי אם ה"פריקים" של השכבה, אתם
מכירים את הטיפוס - שומעים מטאל, חלקם סטלנים.
בקיצור, באותו הזמן התלבטתי אם להיות הילדה הטובה של אמא או
לעזוב הכול קיבינימט ולחיות את החיים בפנאן, כמובן שאתם תגידו
שזו בעיה של כל טיפש-עשרה מתבגר, אבל אצלי זה הייתה בעיה קשה
שלא ממש ידעתי אך לצאת ממנה.
ויום אחד פשוט הפסקתי לנסות, הפסקתי ללמוד, הפסקתי לבוא לבית
הספר באופן כללי, ובגלל שהייתי תלמידה טובה כל החיים שלי
המורים האמינו לכל תירוץ שהמצאתי כשפגשתי אותם ברחוב.
הייתי מסטולה במשך רוב שעות היום וכעבור קצת זמן גיליתי
שהרטלינים והאקמולים היו מרגיעים אותי ממש כשהייתי לועסת אותם,
זה היה עולם נפלא בלי בעיות, הפסקתי להסתובב אם הסטלנים ונסעתי
עם כמה חברים חדשים שלי לאילת. שם הכול התחיל להשתבש - כשהייתי
כמעט בת 18, אחרי כמה חודשים באילת תחת ההגדרה "נעדרת", מצאתי
לעצמי פינה שבה המשטרה לא הסתובבה. באותו הזמן בערך לרוב
החברים שלי נמאס לשבת בלי לעשות כלום אז הם חזרו הביתה. נשארנו
רק אני וידיד שלי.
הלכנו לעבוד ושכרנו דירה, אותי פיטרו כעבור שבוע כי הייתי באה
שפוכה לעבודה, ואלכס לעומת זאת הפסיק לעשן ולשתות בשביל להשיג
כסף לדירה שלנו.
ניסיתי גם אני, אבל לא ממש הצלחתי. במשך חודשים הייתי בדיכאון
ורציתי להרוג את עצמי אבל גם זה לא יצא, ניסיתי כל דבר אפשרי,
החל מלחתוך וורידים ועד תרופות במנות מסוכנות. בשלב מסוים אלכס
הציע לי להתקשר לאמא שלי שבטח כבר חשבה שאני מתה. התקשרתי
והתמוטטתי, התחלתי לבכות בלי הפסקה והיא גם לא ידעה מה לעשות -
לא היה לה ממש אכפת, היא חשבה שאני מתה, היא איבדה תקווה, פחדה
לפתח ציפיות - שמרנו קשר במשך שבוע ואז פשוט הפסקתי לעשות הכול
- ישבתי ובהיתי באוויר - אלכס הכריח אותי לאכול ולשתות, ולמען
האמת רק בשבילו אכלתי, ממש הערצתי אותו באותם רגעים. אבל שנאתי
את עצמי על כך שהכרחתי אותו לטפל בי, הוא פשוט לא ויתר - אולי
בגלל זה התכנסתי בתוך עצמי עוד יותר. יום אחד הוא חזר הביתה עם
אמא שלי ורופא והם הרימו אותי ולקחו אותי לבית החולים לחולי
נפש. שם לא נתנו לי תרופות ולא עזרו לי בכלום, שם התחלתי
להעריך את החיים, היו שם אנשים במצב הרבה יותר קשה ממני. אחרי
חודשיים אמרו לי שאני מוכנה לצאת. הם סידרו לי מקום בבית ספר
ערב, אבל הבעיה הייתה שארבעה חודשים לא הספיקו לי כדי להתאושש
נפשית, פיתחתי בזמן השהות שלי שם פחד מוות מהעולם שמחוץ למוסד
(שממה שזכרתי רק פגע בי). אז התכנסתי בתוך עצמי עוד פעם,
פיתחתי התקפי זעם והם נאלצו לקשור אותי למיטה.
במשך החודשיים שאחרי זה, היו לי שיחות מעמיקות עם המטפלים שלי.
משום מה אני לא מצליחה להיזכר איך קוראים להם, כנראה שהייתי
מטושטשת במשך החודשים ההם, אבל כאשר יצאתי משם מחשבה נחמדה
הלכה אתי, שאולי אני אצליח במה שאני הולכת לעשות.
השלמתי את כל הבגרויות עד גיל 20 (לצבא לא קיבלו אותי - סעיף
נפשי), הלכתי למכללה ללמוד אבל הנושאים שבחרתי לא עניינו אותי
אז פרשתי מהם - וגם הכסף לא ממש הספיק - אמא שלי ממש לא הייתה
בעניין של לעזור לי עם התשלומים לאוניברסיטה בגלל שרציתי ללמוד
פסיכולוגיה, היא טענה שזה יחזיר אותי בחזרה לנקודת ההתחלה.
אלכם הציע לי לעבור לגור איתו. הייתה לו עבודה והוא הציע לסדר
לי גם אחת. אני הסכמתי, בתכל'ס לא הייתה לו בעיה, אנחנו כבר
הרבה זמן היינו יותר מסתם ידידים.
והלכתי לאוניברסיטה.
עכשיו אנחנו ביחד, אבל הסיפור לא באמת נגמר באושר ואושר. אמי
צדקה - באמת התקפי הזעם והדיכאון מחמירים.
אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה. אני מסתירה את זה מאלכס, חבל
עליו, לא רוצה להעביר אותו את כל הסיפור הזה עוד פעם מההתחלה.
אני חושבת כבר הרבה זמן על לפרוש אבל זה עושה לו טוב שאני עושה
משהו עם עצמי.
אני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך... זה ממש נורא... אני לא
יכולה יותר...
יש לי התקפי בכי באמצע השיעור...
אני לא עומדת בזה יותר...

אלכס לקח את הרשימות ובהה בהן במשך זמן ממושך.
הוא קרא אבל הרשימות נגמרו בפתאומיות, כבר שבוע שתמר לא הגיעה
הביתה, ולפני זה הוא ראה שמשהו לא היה בסדר איתה.
הוא לא ידע מה לעשות אז הוא לקח חופש מהעבודה למקרה שהיא תחזור
ותזדקק לעזרה, כלשהי...

הוא הדליק את הטלוויזיה. היו חדשות...
הוא קלט רק חלק ממה שנאמר.
"תאונת דרכים... אשה קפצה ממגדלי מנהטן מול מכונית נוסעת...
המכונית דרסה אותה בזמן שהיא גססה... הוא נתקע בעמוד... שמות
ההרוגים הם: אהרון קושניר ז"ל ושם הבחורה לא ידוע..."
אלכס בהה בתמונה שהופיעה בטלוויזיה והוא התקשה להאמין.
כעבור מספר שעות הוא לקח את האקדח שלו בקהות חושים וירה בעצמו.