ערב ראש השנה, והמכונית שלי מה זה מלוכלכת, בגלל הבוץ והאבק
שנמצאים בארץ שלנו בעיקר לפני חגים או חתונות, אז אני בא לבן
שלי ואומר לו באלה המילים: "בני, קח לך שנים עשר שקלים ושטוף
לי המכונית".

"תראה אבא, יש לי כבר עבודה להיום. אני מחלק פרחים עבור חנות
פרחים "אמנון ותמר"", עונה לי צאצאי.

אני מאד מתפלא לשמוע שיש לבני עבודה לאור ההיסטוריה הארוכה
שלו, הרצופה בחוסר מעש, בעצלנות כרונית ובאופן כללי אי רצון
לעשות כל דבר מועיל או חינוכי.  בקיצור, ילד נורמלי לחלוטין.
אני לא נוטש את רעיון הרחיצה. אחרי הכול, אם הוא לא ישטוף את
הרכב אצטרך לעשות זאת בעצמי, ואם יש דבר שאני הכי שונא זה
לרחוץ רכב בערב ראש השנה, או בכל יום אחר.

"אתה זוכר שבקיץ יש לך בר מצווה?" אני שואל לתומי. מעין רמז
עבה, שאמור להזכיר לזאטוט שאני משלם עבור החגיגה, הארוחות היום
יומיות, עבור הביגוד, דמי הכיס, החינוך, הנזקים, הבילויים
והפיצות, שלא להזכיר טיפול שינים שאין לו סוף, צופים, כדורסל,
טניס, תספורות, תיקון תספורות ועגיל.

"כן", הוא עונה לתומו בלא שום שמץ של אסירות תודה.

"אם תנקה את המכונית אז לא רק בר מצווה אני אזרוק גם ברית קטנה
לחגיגה. מה אתה אומר?"

(פה אני חייב להבהיר שבני הובא בברית אברהם אבינו כדת וכדין.
עניין הברית שהוזכר לעיל זה פשוט לצורך ההומור. אני לא רוצה
בעיות עם משרד הבריתות.)

לא הזיז לו. כנראה התענוג של הברית לא הצליח לשנות את דעתו של
בני. מבחינה זו הוא דומה מאד לאמו הנחמדה. עקשנים לאללה. עולה
על האופניים ונעלם.

אני לא רואה אותו עד הצהרים, וכשאני רואה אותו הוא מאד נפחד,
מזיע ועייף.  מצב כזה מביא לי המון שאלות. כדי לחסוך זמן אני
שואל:" מה קרה?"

וזה הסיפור כפי שסופר לי על ידי הבן:

קיבל עבודה ב"אמנון ותמר" לחלק פרחים עם האופניים. הוא הזכיר
לי, שאין לאופנים סלסלת משא, גם אין להם מהלכים ועוד המון
דברים אחרים, ואני הרי הבטחתי לו, כך הוא טוען, זוג אופניים
חדשים כבר לפני שנה כשרחץ לי את הרכב.

דרך אגב, אני לא הבטחתי לו אופניים או חצי אופניים. מה שאמרתי
לו אז, זה, שאם הוא ינקה את הרכב כראוי, ואם הוא יתנהג יפה
במשך חודשיים ימים, ואם נרוויח בלוטו ובטוטו בתקופה האמורה אז
אולי אני אקנה לו זוג אופניים חדשים. אף אחד מהתנאים הנ"ל לא
התקיימו.

אמנון, בעל הבית של "אמנון ותמר", נתן לו זר גדול עם המון
פרחים, עם סרט, ועם כרטיס ברכה צבעוני וגם עטיפת כסף, וגם ספוג
ירוק והרבה נוצצים, ואמר לו להביא את הזר לרחוב הצנחנים 12,
בגבעתיים למשפחת אריאלי. בני המוצלח לקח את הזר למרות העובדה
שאין הוא יודע איפה נמצא רחוב הצנחנים בגבעתיים. הוא גם לא
יודע איפה רחוב הצנחנים ברמת גן או בכל מקום אחר.

ביד אחת החזיק את הזר וביד השנייה את כידון האופניים ויצא
לדרך. הדבר הראשון שהוא עשה, וגם אמרתי לו שזה היה מאד חכם,
הוא לשאול אנשים איפה זה לכל הרוחות רחוב הצנחנים. אנשים טובים
יש בארץ שלנו. לא רוצים לאכזב ילד בעבודתו, אז אפילו אם הם לא
יודעים איפה רחוב הצנחנים, זה לא מונע מהם לתת כיוונים איך
להגיע לשם. היום גם אני עושה את אותו הדבר, אבל רק בגלל שעשו
את זה לבן שלי.

עד מהרה, ומרוב שהתעייפה לו היד, איבד הילד את כרטיס הברכה.
גישתו הכללית הייתה, מה כבר היה כתוב שם? לשנה הבאה בלה, בלה,
בלה, מאחלים הדודה והדוד. הוא לא התייאש והמשיך בחיפושיו אחרי
רחוב הצנחנים ואחרי משפחת אריאלי.

זמן קצר לאחר מכן, בעת שהעביר את הזר מיד ימין ליד שמאל, נשמטה
העטיפה ועפה לה בקלילות ברוח של ערב ראש השנה ונדרסה על ידי
אוטו זבל של עירית רמת גן. הבן ירד מהאופניים וניסה לאחות את
עטיפת הכסף היפה, אך אוטו הזבל, כמו תמיד, עשה עבודה טובה
והעטיפה הפכה ל'טוטאל לוס'. עדיין חדור נחישות, לא נטש בני את
המשימה שהוטלה עליו.

ברחוב המגינים נפל לכביש הפרח הראשון. שני פרחים לא משמעותיים
נזרקו למדרכה ברחוב המעפילים, לאחר שעל פי הערכתו של בני, הם
נבלו מזמן. בשלב מסוים, בערך ליד רחוב המעיין, הגיע בני למסקנה
שאת הזר הזה משפחת אריאלי כבר לא תקבל, ואז זרק לפח זבל ציבורי
שני גבעולים וספוג ירוק מעוך.

הדרך חזרה ל"אמנון ותמר" הייתה הרבה יותר קצרה ויותר קלה.
אמנון של "אמנון ותמר" כבר היה מוכן עם זר חדש וגדול להעמיס על
בני, אך הוא, בני, ביקש לשתף את אמנון בחוויות של הזר הראשון.
זאת הייתה טעות חמורה. לא כולם רואים את הצד המצחיק של החוויה,
ובעיקר לא אמנון, שידוע לכולם כאדם חסר חוש הומור לחלוטין.

לאחר ששמע את הסיפור, פיטר אמנון של "אמנון ותמר" את הבן שלי
על המקום. הוא גם הרעיף על בני המסכן קיטונות של 'מחמאות',
וביקש, שבני יפצה אותו על הנזק שנגרם לו. מצא לו מי שיפצה
אותו. הבן לא נשאר לקבל את השכר המגיע לו בגין המאמץ שהשקיע,
ומיהר הביתה לארוחת הצהרים.

לא שזה משנה הרבה אבל אולי כדאי להבהיר שהזר היה צריך להגיע
לרחוב הטייסים 47 למשפחת רפפורט. גם היא, כמו משפחת אריאלי, לא
קיבלה את הזר האורגינל.
להלן תוצאות העבודה כפי נאספו על ידי: זר אחד לא הגיע ליעדו,
זר אחד מקולקל, ומכונית אחת לא שטופה.