1.
הערבות (אליבא דמלצ'יק) - שיחים עגולים שמאורות קטנים דולקים
בהם ומסביב קו ישר ללא עליות וירידות.

בפעם הראשונה, שרוע פרקדן במושב האחורי של קאדילק שחורה, רואה
מלצ'יק את שמי הערבות. צדודיתו של הדוד מתי קשה מאוד ומביטה אל
הדרך. ידו הימנית אוחזת בהגה ושקט מאופק נסוך סביב. מלצ'יק
נרדם ומתעורר לסירוגין, זמזום המנוע מרעיד גוו בעונג עדין,
עצל. הרדיו מזמזם טנגו, דוד מתי מנגן באצבעותיו כבמקלות תופים
ושפמו הכבד מתנועע ומרקד כמטאטא; "פה פרראם פם פם... פרראם פם
פם". מלצ'יק מאגרף כפות ידיו על העיניים, מרפה מעט, פותח ויוצר
חרך זעיר; דרך המשקפת החדשה רואה את העולם; "שמי הערבות אינם
כשמים השמנים שלנו הנערמים כאדמה. כאן, הם אדומים וסגולים,
קלושים ושקופים, דקים כנייר, משייטים כנוצות נפחדות". הדוד מתי
מפנה מבטו לאחור ובהשתקפות משקפיו ניתן לגמוע את נדידת המדבר
לאחור; "לא להירדם בבקשה, לקום ולשבת כמו שצריך, מי שמטפס על
ארונות, קורע דפים מספרים ואוכל מרצפה לפני אורחים כמו היה פרא
אדם אסור עכשיו שישן". זרועו העבה עטופה מקטורן כהה, נוגסת
בכוח הגה עשוי עץ, מפרקים חיוורים, טבעת כסף, חריצים. מלצ'יק
מסיר את המשקפת מעיניו, מתרומם ומתיישב, "אני חתול", חושב,
מכווץ אצבעותיו לטלפיים מאיימות, בוחן אותן מכל צד, מחטט באפו.
המדבר לפתע אודם ומכתים מבחוץ. מצמיד פניו לחלון, אדים נבנים
תחת עיניו, "הערבות הן שיחים עגולים שמאורות קטנים דולקים בהם
ומסביב קו ישר ללא עליות וירידות, השמש כאן רחוקה בשעת שקיעה,
בבית היא קרובה יותר". השניים נעים על פני כדור הנע במהירות
רבה, נבלעים במחשך. האחד בחזקתו של האחר, האחר מטפח שפמו.
האחד, עצמותיו מתהוות לאיטן, האחר הרג בני אדם רבים ביערות.
הכל, חד הוא למחשך.

2.
הבית - גג רעפים אדום, משולש המגדיל שטח פניו לקלוט חום
ולאגור ולאגור, וכנגד היערמותו של שלג דצמבר הכבד של העיר תל
אביב, דלת עץ, וילונות רקומים - חרציות.

בבית, דוד מתי ישן על בטנו ופניו למטה, בחלומותיו פטפט בקול
שנשמע למלצ'יק כגעגוע ברווז. הוא בכה הרבה וצעק. אחר כך נחר
והרעיד את הוילונות הארוכים אשר הצלו כמסך תיאטרון. מלצ'יק קם
מהמיטה הקטנה אל המטבח, פתח ארון קטן, לפת בידו קרע חלווה; נתח
סיבי זכוכית מחוספס, יבש ומצמיא. מזג חלב מתקתק בכוס, המתין עד
דרכי אפו של דוד מתי יפתחו. מן האמבט פעפע קול סנפירו של
הקרפיון החובט במים. מלצ'יק ירא מהדג, לא נכנס לאמבט והתאפק
בצרכיו. באין רואה, השתין בחצר, אולם כשלא הייתה ברירה נכנס אל
חדר האמבט והדליק אור, אחר כך יצא תכף ומיד ואפילו לא שטף
ידיו.
הוא אכל את שדוד מתי אכל; דגים ובצל וחלווה. את שיעוריו עשה על
שולחן המטבח אך עבר למיטה כאשר השולחן נזקק לברידג'. אין לשבת
על הרצפה. כשהבית ריק, יכול היה לקפוץ לאורכה בשתי קפיצות בלבד
מבלי לגעת ברצפות פלחי השיש הסדוקות. בתחילה היו אלה חמש
קפיצות אך הפך למומחה גדול עד אשר יכול היה לזנק מהמיטה אל
הספה ומשם אל ארון המטבח והנה, נחצה הבית לשניים. עתים, שטף את
הבוץ שהשילו נעליו. אחר כך, לאורך ליל, שקשקו שיניו כשישב על
האסלה, הקרפיון לצדו, מאיים ושקט.
"לא להדליק אור", התריע דוד מתי.

3.
סוס - מסוסי הבר, שוכני הערבות, נושא רעמת שער, ישנה גם דהרתו
של הסוס הרקום על בד החולצה.

המכונית מאטה וסוטה מן הכביש, אבנים קטנות מתפצחות ומתנפצות
תחת גלגלים שמנים ומבריקים. אבנים קטנות המתפצחות ומתנפצות
בפכפוך נעים מעוררות במלצ'יק אהדה רבה. למשמע הנפצוץ, מקרב
אצבעותיו אל חריצי העיניים ומנגן בהן במהירות כאילו היו נמלים
קטנות, אומר לעצמו: "פכפכפכפכ..." ומחייך. שריקת העצירה
הסופית, הגוף נע מעט קדימה וחוזר למקומו בבחילה דקה.
דוד מתי אוחז בכתפו ומושכו בכוח למושב מלפנים. "עכשיו מלצ'יק
נשאר כאן". זרוע כותנה, עבה ומחוספסת עוברת אל מול עיניו
ובסמוך לשיערו המסורק באלכסון, פותחת דלת ודוחפת אותו החוצה.
נטרקת הדלת. לוקחת עמה את פנסיה, המכונית מתרחקת ומשאירה ריח
רע מאחור.

למלצ'יק חולצת צווארון כחולה, מכופתרת. כיס מקושט בצלליתו של
סוס דוהר בצד שמאל ובגובה החזה. מכנסי קפל יורדים עד הברכיים,
צבעם כחול כהה, ובלילה הם שחורים. למכנס ארבעה כיסים, באחד
עיפרון, בשני שלוש אבנים קטנות. זוג רגליו הרזות מסתיימות
בגרביים שחורות, נעלי עור ובד, מתחתן סוליות עץ, מתחתן,
הערבות.
הדמדומים נגוזו, החושך מכבה את מלצ'יק העומד במקום שבו עומד
בעיניים פקוחות ומסומאות. לא יודע אם נמצא בחדר גדול, בחצר בית
הספר, אולי בערבות. רוח פורעת תסרוקתו ובאצבעות שטוחות מסיט
שערותיו לאורך המצח. אוויר קר ממלא ריאותיו, מדגדג בנחיריים,
הפחד זולג דרך כפתורי החולצה, בין הצלעות, אל הבטן והקרביים.
זקוף וזרועותיו שלובות, פורץ בבכי מר.

4.
חתול (אליבא דמלצ'יק) - עתים, מכווץ לכדי זוג עיניים וזנב.

בבית הספר ישב מלצ'יק בשורה האחרונה וליד החלון. שילב זרועותיו
והכניס ראש, במאורה הקרירה והחשוכה נעצמו עיניו מאליהן. שמע את
המורה אומרת 'חיטה ושלף', 'תלמים', 'מולדת', 'גורד שחקים',
'נבט'. שמע 'כפר'... זקף אוזניו ושריריו נדרכו, המילה 'כפר'
הייתה נוחה וחמימה, 'כפרי'... שמש פשטה באבריו. 'פקעת',
'רקפת', 'שלולית'... שלוליות... לוליות, עליצות קפצה בו,
'קדחת', 'תורה', 'כנרת', 'פורעים', 'ירושלים', 'מלקוש',
'דחליל', 'שקמה', 'מדבר', 'גינה', 'חיפה', 'טיפות', 'נרקיס',
'פרדס', הווו.... פרדסים. אחר כך הורתה המורה לא לחלום בהקיץ,
פקח עיניו ומצא עצמו בכיתה קטנה ומקושטת דגלים, עמוסה בילדים
ובעיניים גדולות. קם ויצא מהכיתה, השתרך אל חדר המנהל.
ליפקין גער, עישן סיגריה חומה וסבל נורא מהחום. אחר כך השתעל,
כתמי זיעה בצבצו תחת בית שחיו. כרסו הרחיקה אותו מהשולחן, מלח,
סוכר ומנשים. לבסוף צלצל הטלפון ומלצ'יק סולק אל החצר הצהובה,
התיישב אצל הברזייה, עצם עיניו וערך תרגילים איטיים בבדידות;
כר דשא, מרפסת הבית, החול הרך, גלי הים, צל עץ התאנה. כבר לא
ידע היכן נמצא וגופו הפך קליל, רגליו וידיו רדומות כאילו משקל
רב נלחץ עליהן.
הגיח חתול. טייל בין עצי האיקליפטוס הכבדים, החליק ברכות על
פני אדמת החמרה, הצטמצם לכדי ארבע כפות רגליים וזנב. הדבר היה
נאה בעיני מלצ'יק אשר ישב אצל הברזייה והתכווץ אף הוא לכדי זוג
עיניים וזנב, לוטש עיניו ברצים ושבים. מחשבה עברה דרך בטנו
כצמרמורת, בהירות הכתה בו ולדקות מספר העלים הפכו ירוקים יותר.


חזר אל הכיתה וישב אל החלון, רחץ בקרני שמש החודרות בעד זכוכית
עבה המנוקדת טיפות אבק. המורה רבקה טופפה פנימה בצעדים קטנים,
בעקבותיה איש גדול ולו שפם עבות המסתיר שפה עליונה. ידיו
שלובות אל מאחורי גבו, עיניו העמוקות-ירוקות חזרו על השיעור;
'שדות', 'עמק', 'ברוש', 'כפר'. בהלכו, התנועע מצד לצד, כספינה.

"נא להכיר, מתיאוס הרץ, קרוב משפחה."
"נעים מאוד", אמר מתיאוס הרץ.
החזיק בשמאלו את ימינו של מלצ'יק ויחדיו עשו דרכם אל השער.
ניגב זיעתו במטפחת לבנה ואמר כי הגיע זה עתה; "קודם מווינה
בחוזה עבודה, אחר כך מגרמניה ברכבת, מפולין בכוח הרצון בלבד,
מאיטליה באונייה ומאלנבי בקאדי שחורה". עוד באותו היום ידע
מלצ'יק כי דוד מתי מניח קרפיון חי על שולחן המטבח, ובכוח כביר
מכה בו פעם אחת באגרופו על ראשו, ממלמל געגוע ברווזי. כאשר
שאלו הילדים בבית הספר לשתיקתו, דבק בה. כשנשאל על אביו ואמו,
סיפר על דוד מתי ועל הפעם בה הראה כיצד כף יד שמאל נצמדת לימין
והאגודל יוצאת ממקומה. שעה שניתק את אגודלו התעוותו פניו, סבל
רב וכאבים גדולים עלו בהם. במאמץ רב הצליח להחזיר חזרה את שלא
ניתן לתיקון.
                                               

5.
גוסטב מאהלר - 'סימפוניית האלף' מתגנבת לחלון מאצל השכנים,
האוויר החם נקרע לגזרים.

בחצות, עיניו יבשות, אפו סתום וראשו כואב. מתמוטט לאטו, מחבק
ברכיים דקות, מקפל ראש וצוואר, הופך לכדור, או קיפוד, או שיח
מדבר מייבב. לבסוף מאזין. מהלך על ארבע, מרחרח את השיחים
הקוצניים והעשבים הזעירים הרכים, את האבנים הקטנות, את החול,
את הסלעים, משתרך חרש, מניח כריות הכף בזהירות. מצמיד אוזנו אל
הארץ; קול הלמות לב עמום. "אני בערבות", לוחש בקול צרוד. נשכב
על גבו ומביט בכוכבים. הללו זוהרים מאוד, מחלקם נודף ריח חזק
וחריף וחלקם מזכיר את שמה של אמא; "אני חתול", התעקש, "חתול
שהלך לאיבוד בערבות". ממשש פיקות ברכיו ומכניס אצבעות בחריץ
שפתיו הרטובות, חול ומתכת חמוצה, עיסת דייסה חמה. שולח אצבעו
באוויר ולוחץ על הכוכבים כאילו היו כפתורים ללחיצה. "הכוכבים
כאן נקיים יותר". מצמיד מלצ'יק את ברכיו אל מצחו בגמישות, מסדר
פרוותו, מקפל זנב ונרדם. לטאה נכנסת אל קפל המכנס, עכביש זעיר
פורש קור דקיק בכף היד, חרק מעופף מתרסק על לחי, ממשש את העור
הורוד ומנקבו בתאווה עצומה. רגליו של מלצ'יק בועטות בחול
ושפתיו רועדות.

בחלום, הדוד מתי אוכל ארוחת ערב והדגים המלוחים שוחים בצלחת
חרסינה, מביט בהם בעיניים אשר שדות רחבים נטועים בהם, זורה
מלח, זלף שמן. חותך בהם בסכין ומזלג והזנבות והראשים מתפתלים
כשהוא דוחפם לפיו. לאחר מכן החל דוחף לפיו ביצים לבנות, בוהקות
וקלופות. מכניסן שלמות אל חור מעוגל שנפער בשפתיו והללו נעלמות
אחת אחרי השנייה כאילו לא באו אל קרבו. "כמה יפה הדבר", חושב
מלצ'יק ורוצה להעביר כפתו על הביצים הקלופות. דוד מתי קם על
רגליו ומורה על חדר האמבטיה. חפוי ראש הולך וסוגר הדלת אחריו.
קרפיון שמן שוחה לצדו באמבט באדישות כבדה ומאפירה, פוער וסוגר
פיו. "גם את האור".
מבעד צוהר קטן מפליגים שמי הערבות, עומד זקוף בחדר האמבט לצדה
של אמא היושבת על כיסא נדנדה קלוע. על ברכיה מונח ספר פתוח
והיא מקריאה בקול משפט אחרון על היהודי המומר, גוסטב מאהלר:
"...סיים את חייו בחדר קטן, בודד וחסר כל". לבו רוטט ומרקד
למשמע המילים. מתיישב לאטו ומניח ראשו על ירכיה. לוטפת שערו;
"שוב, אמא, ספרי לי שוב את המשפט האחרון". פסוקת שפתותיה תרה
פעם נוספת אחר רגעיו האחרונים של מאהלר "... סיים את חייו בחדר
קטן, בודד וחסר כל", המילים שוטפות את לבו וריאותיו שוב ושוב
ועצב רך, מתערסל על כתפיו.

6.
שביתה - לעתים, הפור בדבר שביתה נופל באיבו של ליל. על כן,
למחרת היום מודיעה אמא כי ניתן להמשיך לישון.

בבוקר, פוקעת שמש עכורה. דוד מתי מרים אותו מהאדמה ומניחו
במושב האחורי. מתעורר בתוך הקאדי השחורה, מתיישב ומשפשף עיניו.
מעביר אצבעותיו על לחיו המעקצצת, מרגיש בנפיחות קלה, שולח יד
אל כיס מכנסיו. האצבעות נפתחות ומגלות לטאה עדינה, ישנונית
וארוכת זנב האוכלת עכביש מעוך מכף היד. בעיניים מסונוורות
מביטה הלטאה הרכה באוחז בה, טרטור המנוע שב ומרעיד הגו בעונג
דק. ריח גילוח חזק מציף את החלל.
"דע כי אתה באחריותי ולכן אתה צריך ללמוד לקח על התנהגות של
פרא אדם."
- - -
"אני מקווה שלמדת לקח ובבית אתה צריך לסדר את המיטה ולנקות חול
ולכלוך מהקפיצות שלך".
- - -
"זהו. ככה צריך, ככה. פשוט להיות מחונכים, בני אדם".
לאחר מספר דקות עיניו של דוד מתי צפות שוב במראה,
"אמרו יש שביתה, אין היום בית ספר. הודיעו ברדיו".
נרגש, מפנה מלצ'יק פרצופו אל החלון, השיחים והקווים הישרים של
ליל אמש נמשכים ונמתחים לאחור בטיסה. נשימה עמוקה, רעד קל,
חיוניות נבנית בטלפיים, תחת הציפורניים, בעורף. הבוקר הזה מביא
עמו, כהרף עין, תעוזה לא רגילה;  
'חתול', הוא חושב וחשמל וצמרמורת זורמים בו, 'אני חתול, רק אני
רק אני רק אני, תראו אותי, אותי'. אוויר המדבר כבר אינו קר -
צלול, השרירים אינם קשים - משתרגים כוח. ראשו סחרחר, הוא מרחף
במושב האחורי של קאדילק שחורה, והכתום, הכחול, הצהוב, והאור,
האור, הללו, משום מה, חזקים לפתע. יותר מאי פעם.