בנפילה מגובה רב,
עדיין באוויר
אך ללא אשליות,
טהור לגמרי מתקוות,
חמוץ עד היסוד
לאור מחשכי היות,
הולך ונעלם
כל שהיה פעם
שוב נגמר מההתחלה.

על פני הקרקע,
אפילו קצת מתחת
על תלולית הפוכה,
עוצמת המכה
לא משתווה לעוצמת ההכרח,
עכשיו זה זמן לומר:

היא החליפה עורה,
בכל בוקר לפני המראה,
בכל ערב עטתה עור נמר,
הושל קרוע מלפניי.
הם רצחו את עצמם,
השכיחו סיבת עולם,
המציאו סיבות משל עצמם,
שרפו ליבם בכיכר העיר
וכולם באו להתפעל
איך הכאב ממציא עצמו מחדש,
כמו מכשיר לחיטוב הנפש
כך שתיראה כמו בפרסומת לטמפונים,
עולצת ויבשה
כמו מדבר נצחי.

ואני,
אני החמצתי את הטבע,
האשמתי ושאלתי וטבעתי.