הגעתי למסקנה שאחרי שאשתחרר אני לא אעבוד דקה. אני לא אהיה
וסאל של איזה סניור או סניור של פיאודל גדול יותר, אין לי
כוונה לשחק בחרא הזה ולהפך לחלק בונה מהמשק.
הייתי חייב למצוא דרך שתוציא אותי ממלחמת המעמדות הבלתי נגמרת,
אם ארדוף אחרי זנבי במשך תקופת חיים שלמה אני עוד עלול למות
ייגע ומקומט כנקניקיה.

התיישבתי לבד בחדר אוכל, בשולחן של החבר'ה מהתחזוקה שהביעו
כבוד כלפי הסמ"ר המכובד שהתיישב לצידם. אחד מהם, משה, תהה במה
אעסוק כשאהיה גדול ודי הפנים חיוך מתחת לשפה, כשעניתי לו שאין
לי כוונה לעבוד דקה בחיי ובטח שלא לבזבז ארבע שנים באוניברסיטה
על לימודי מדע השטות.
כשהוא חייך אליי, לא יכולתי להתאפק ולשמור את הסלידה ממראה
השיניים השחורות והרקובות שלו, שאיימו לנשור יחד עם חניכיו
המודלקים. משה אף פעם לא היה מצחצח שיניים והדבר ניכר בריחו
פיו ובמרחק הרב שחבריו המיוזעים תפסו ממנו, אפילו בעת הברשת
הנשקייה עם סולר לקראת הפסח.

חשבתי לעצמי, לו רק הייתי יכול לעלות על המצאה דגולה, כמו
האציל ההוא, הלורד תות' בראש. הממזר בטח לא עבד דקה מימיו
למרות שנולד עני, רק בזכות תושייתו.
אין פלא שדווקא בתקופת הרנסאנס אציל סקסוני העלה על דעתו
להבריש את שיניו בעזרת מכחול מעורבב בתמצית עלי מנטה על מנת
להפיק ריח מרגליות אדומות, בזמן נאומיו בבתי הקפה הפריזאיים;
אולם הצלחתו לא הייתה דווקא במרכולתו האינטלקטואלית, אלא
בהמצאתו הזניחה וחסרת המשמעות בעיני האליטה התרבותית.

חככתי בדעתי ומיששתי את זקני המחודד במשך שעות רבות, עד שלבסוף
הטבח גרגורי פינה אותי למרפאה. החובשים לקחו לי מדדים, אבל
אמרו לגרגורי שהכל בסדר ואני שוב אראה קב"ן מחר בבוקר. יש לי
המון חברים בבסיס שדואגים למה אני אעשה אחרי השירות, הרי אין
לי בית ללכת אליו ובסופי שבוע אני בדרך כלל ישן ברחוב. ההחלטה
להיות בטלן לא הייתה קלה ולמזלי, הצבא מסייע לי להעביר את הזמן
עד שאעלה על המצאה רצינית.

הכל התחיל בכיתה י"א, כשכבר לא היה לי כוח לקום בבוקר לתיכון
ולשבת בשיעורי מתמטיקה עם כל הטיפשים של שלוש יחידות, שהתאמצו
ללמוד אריתמטיקה לעניים. תעודת בגרות היא תעודת כניסה,
תמיד חזרו על המנטרה המטופשת.
רק אני חשבתי לאן נכנסים איתה? לאוניברסיטה?
תואר ראשון הוא כנראה גם תעודת כניסה, לחיים של עוני במהות
וברדיפה אחר ממון, שיישרף כלא היה בעקבות דרישה של מעסיקים לבת
זוג ולילדים.
כשסיפרתי להורים שלי שאין לי כוונה להמשיך להגיע לתיכון בעקבות
המחשבה הזו, הם שלחו אותי לפסיכולוגית. ישבתי אצל הזונה שעות
וכשהצעתי לה לרדת לי, היא התקשרה להורים ואמרה להם שאני צריך
להתאשפז בדחיפות.
העברתי את השנתיים עד הצבא במוסדות ללוקים בנפשם, אולם לצבא
גייסו אותי למרות ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלי, בטוענה שייתכן
ודווקא המשמעת הנוקשה תתקן את הנזק הקליני ואולי אשוב למוטב;
רק חבל שדווקא בארגון כזה עשבים שוטים מכים שורש בקומבינה,
שבאזרחות היו מכנים אותה שחיתות.

העברת את הלילה שכוב על שולחן בחדר אוכל; גרגורי גלגל אותי
לכיריים והדליק את הגז בשביל להעיר אותי, אבל בסוף התלקחתי
ללפיד אנושי וגרגורי סחב אותי למשרד של המב"ס בשביל שייכבו
אותי;
רציתי למות רק בשביל להראות לכולם ששיחקתי אותה ובעוד הם עבדו
קשה וימשיכו בהם עד סוף ימיהם, היו לי חיים קלים.
לרוע מזלי, המב"ס תפס מטף וגזר עליי שנים נוספות של חיים
אומללים; במשך השבועיים הבאים הייתי באשפוז, עטוף בתחבושות כמו
חיים צינוביץ'.

כשחזרתי לבסיס, לא הייתה שערה אחת על גופי והייתי דומה
לנקניקיה מצומקת לאחר טיגון על האש. מדי פעם משה והחבר'ה
מהתחזוקה היו עוברים לידי ומתבוננים בי במבט מלא רחמים, אבל
אני ידעתי שהם עומדים לחיות חיים ארוכים ואומללים, בעוד אני לא
אצטרך לעבוד אפילו דקה, חייה של נקניקיה שחיה על קצבה ממשלתית
יפים הם.