מלכלכת ידיי בשחור שחור הזה.
משרטטת לי בעדינות קווי מתאר.
מצמצמת עיניים.
מנסה לנחש אור וחושך,
ויופי, וצללים,
בכלי הזה שלפניי,
שאני מעלה על הדף.

ובידייך לא הייתי אלא כלי.
די היה לך בצמצום העיניים
כדי לנחש את כל האור שבי
ואת כל החושך.
בקלות זיהית את כל הצללים שריקדו בי
ובאצבעות מיומנות
העברת אותי אל הדף.
השחור, הלבן והאפור שביניהם,
וכל היופי והכיעור.
תיאור כה נפלא
עד שקשה היה להבחין
ביני - ובין הציור.

וכמו שאני את ציוריי הרבים
שומרת מגולגלים על המדף.
כך אותי אתה שומר
מגולגלת בין זיכרונות מאובקים
על מדפי ליבך.
לא רצית אותי בשר ודם.
לא רצית בריקודם של הצללים.
ביקשת לך רק רישום,
תמונה שתוכל לתלות, יום אחד,
על קיר מלא ביצירותיך.
אשר תפאר ללא מילים
את האומן המהולל שהינך
ואת הקסם הטמון באצבעות האלו,
שפעם טיילו על נשמתי.