זה היה ב- 12 בצהריים, בשבת רגועה ונעימה כשהסתכלתי עליה יושבת
על הכסא במטבח עם הרגליים על השולחן, חופרת עם המזלג בשאריות
של הקוטג' וחשבתי לעצמי: "זה באמת טוב שהיא אוהבת אוכל בריא".
האווירה מנומנמת ואני יושב ומסתכל עליה עם חיוך דבילי מרוח על
הפנים, מזל שהיא לא שואלת למה אני מחייך. אולי בעצם שתשאל, זה
בטח יצחיק אותה. תמיד ברגעים הלא קשורים האלה אני מבין כמה
שאני אוהב אותה.
אני פוחד לדמיין את עצמי בלעדיה, המחשבה הזאת מחרידה אותי.
אנחנו כבר שנתיים ביחד ואני מרגיש כל-כך בטוח איתה, מוגן מכל
העולם, מכל האנשים הלא נעימים, מכל המחשבות הרעות, מכל הפחדים
ומכל הדאגות כי בסוף היום נשב מחובקים ונדבר על כל מה שקשה
לנו.
לכבוד יום ההולדת ה- 18 של אחותה שתיהן נסעו לברלין לשבועיים.
אז שבועיים רבצתי לבד בבית. בישלתי לבד, פינקתי את עצמי
והשתנתי עם דלת פתוחה, אפשר להגיד שהרגשתי כמו בנופש על אי
בודד. שלווה עולמית אני אנוכי ועצמי. רק דבר עלה לי במחשבה
והציק כמו זבוב שמן שעושה סיבוב בסלון פעם בחצי שעה: למה היא
לא מתקשרת? מה, היא לא חושבת שאני דואג לה? ולמה לעזאזל היא לא
רוצה לשתף אותי במה שעובר עליה שם? כשהיא חזרה, היא נסעה לחברה
שלה לפני שהיא באה אלי. חשבתי שאני משתגע, למה את הולכת אליה
קודם? אני חבר שלך, יותר חשוב לה לראות אותה מאשר אותי? לא
ראית אותי שבועיים, תזדייני את וכל החברות התל-אביביות שלך!
באיחור קל של כמה שעות  קשות היא נזכרה שיש לה בית וחבר. כשהיא
צילצלה בדלת הלב שלי דפק בצורה לא כל-כך תקינה, הרגשתי את זה.
משהו לא היה בסדר, לא חשתי בטוב כשפתחתי את הדלת במבט מפוחד
וחיוור. הסתכלתי עליה וראיתי את זה בעיניים שלה, את כל הפחד
שבעולם, את הבדידות הפנימית שבכל אדם, את המוות ראיתי בעיניים
שלה.
החתלתולה שלי לא זינקה אלי כמו תמיד, היא אפילו לא חייכה אלי
את החיוך השובב שלה. היא פשוט אמרה "הי" ונכנסה בהליכה כבדה עם
כל התיקים. נושא השיחה התחלף מהר מהטיול לקשר שלנו, הרגשתי
כאילו אין אלוהים, כאוס, כדור הארץ סטה ממסלולו.
"גיא, היה לי ממש טוב בלעדיך שם, הרגשתי רגועה... אני חושבת
שאני רוצה לסיים את הקשר הזה... הוא לא טוב לי..."
לא רציתי להגיד לה שגם לי היה נחמד שהיה לי קצת שקט ממנה, אולי
גם כי האמנתי שזה טוב קצת מנוחה.
לא היה לי כוח להלחם, להפגע, לריב והכי לא היה לי כוח לשאול
למה? ולומר שאפשר עוד לתקן. רציתי לזרום עם הבחירה שלה, לא
רציתי להשפיע על המחשבה שלה, אני מאמין בלזרום עם דברים ובמילא
זה נראה חסר סיכוי להלחם בבלאגן הכאוטי הזה שהרגשתי.
אם הכל השתגע מוטב לי לזרום בתוך נהר השיגעון מאשר לנסות לשחות
נגד הזרם.

"נגמר, זה נגמר", צעקתי. אני מרגיש שירו לי פגז לתוך החזה,
שכרתו לי איזה איבר פנימי. בכיתי הרבה. בכיתי והרשיתי לעצמי לא
לתפקד כמה חודשים. אני הרי סובל, מותר לי. היו לי חסכונות אז
התפטרתי מהעבודה המחורבנת בסנדוויצים, ישבתי כל היום בבית
ואכלתי ערגליות. אני עדיין לא מבין למה קניתי דווקא רק ערגליות
הרי זה הדבר הכי מגעיל שיש, כנראה שרציתי להעניש את עצמי.
חודש שלם רק ירדתי לפיצוציה, קניתי ערגליות ושתיתי מים מאותה
כוס מסריחה. אחרי חודש ה"אבל", שבו הבנתי שהסיפור נגמר, התחלתי
לעבוד בפיצריה של הערבי. אני קורא לו הערבי, השאר קוראים לו
נאביד. הפיצריה ממש מתחת לבית שלי ככה שהיה לי ממש נוח. זה
נמשך חצי שנה שעבדתי מתחת לבית, חוץ מארוחת שישי אצל ההורים
אני חושב שלא יצאתי מהרחוב בכלל. זה היה שלב קבלת האבידה.
להשלים עם עצמי שאדם אהוב כבר לא לוקח חלק בחיים שלי, זה קשה,
הרגשתי שחסר לי משהו בגוף, כליות או איזה כבד לפחות, כמו
בסרטים המצויירים האלה שדמות אחת מוציאה לחבר שלה את הלב והוא
ממשיך להסתובב בלי לב.
בהחלט אני לא אדם שלם בגוף ובנפש בלעדיה, לא עכשיו לפחות. כל
החברים כבר הבינו שאם הם רוצים לראות אותי הם צריכים לבוא אלי,
מהר מאוד נמאס להם גם מזה והם באו פעם ב... מעין ביקור תקופתי
כזה, כדי להרגיש טוב עם עצמם, אותי זה הצחיק. זה הדבר היחיד
שהצחיק אותי בחצי שנה הזאת. שחברים שלי באים אלי בשביל להרגיש
חברים טובים, זה מובן אבל בכל זאת מצחיק.
אז עבדתי, ראיתי טלוויזיה והכי חשוב ישנתי - ישנתי הרבה. לאט
לאט נהייתי מכונה, מנותק מרגשות לגמרי רק ככה יכולתי להמשיך
בחיים, הכאב היה פשוט קשה מדי. הפסיכולוג שלי אומר שזה כמו
שאדם הסובל מכאב פיזי קשה יאבד את ההכרה בשלב מסוים, זה מנגנון
של המוח כדי לא להרגיש כאב. ככה אני, איבדתי  את ההרגשה של
חיים, נהייתי קר ואיבדתי חיבור עם העולם הפנימי והרגשי.
בדרך כלל כשאני הולך ברחוב ורואה אנשים מסכנים, אני מיד מתחיל
לרחם עליהם, בתקופה ההיא לא הרגשתי כלום. ראיתי זקן עם שקיות
מנסה שעה לעלות לאוטובוס עד שהוא מתיאש ובמבט מושפל מבקש עזרה
מאישה שהלכה ברחוב. ראיתי אישה מבוגרת מחטטת בשש בבוקר בפחי
זבל ובאחת הידיים היא החזיקה נעליים קרועות שמצאה. לא הרגשתי
רחמים, עצבות או כאב. גם בדידות כבר לא חשתי, פשוט התנתקתי מכל
העולם ונדמה היה שהניתוק היה דו צדדי. לי לא אכפת מהעולם
ולעולם כבר לא אכפת ממני.
אני גר בת"א ברחוב ראשי, כל יום עוברים לידי המון אנשים, הם
הולכים ובאים, עצובים ושמחים, כועסים או שלווים, אוהבים או
קרים, ובכל זאת אני מרגיש שהם מעולם אחר, כל האנשים האלה - הם
לא כמוני.
איבדתי עניין בחיים, שכחתי מה זה לחיות. יום אחד נחתכתי מסכין
מטבח וירד לי המון דם מהיד. התענגתי כשהדם החם זרם על העור
שלי, הרגשתי שוב שאני חי, בשר ודם, דופק, אנדרנלין. היה הבזק
של החיים הקודמים שלי.

לפעמים חשבתי על החיים שהיו לי לפני שטל'וש נפרדה ממני. היו
לנו תקופות מאושרות שרק הסתובבנו ברחוב וצחקנו, אפילו לא ישנו
כמעט, כי לא רצינו לישון, רצינו לחיות, לנשום, לראות, להריח
ולהרגיש. להרגיש את העולם, את האנשים המושלמים שחיים לצידנו.
כל חוויה גרמה להרגשה טובה, אנשים היו נחמדים הכל היה מושלם.
הסתובבנו מאושרים בלי שום סיבה, זרמנו עם החיים, לא חשבנו על
דבר פעמיים. יום אחד נכנס לטל'וש ג'וק לראש שהיא רוצה לחיות על
החוף לשבוע, לבד רק אני והיא בלי כלום, רק ים, אוכל ושק שינה
בלי בגדים. לקחנו חופש מהעבודה, טלפון אחד להורים, טלפון שני
לגיא - בהחלט החבר הכי טוב שלי, גיחה לפיצוציה מילאנו את האוטו
בממתקים ונסענו לחפש חוף ריק. אחרי כמה שעות של נסיעה הזויה
מצאנו בצפון חוף יפהפה עם חול לבן ורקע של יער מסביב.
החנתי את האוטו והלכנו 100 מטר ברגל לכיוון החוף. אחרי ההליכה
הזאת התחיל השבוע הכי מטורף שהיה לי בחיים. הים היה צלול מדי,
החול לבן וטל'וש מחייכת אלי ורצה יחפה למים. הגעתי איתה לרמה
של אושר שלא הכרתי , פשוט לא יכולתי להתמודד עם השמחה הזאת, זה
היה יותר מדי. אם היה בא מישהו לחוף ואומר לי שאני מת ועכשיו
אני בגן עדן הייתי לוקח אותו ברצינות.
בהתחלה קפצתי ומלמלתי, בהמשך זה הפך לריקוד הזוי והתמזגות עם
הים, עם החיים עם טל'וש ועם עצמי. אשכרה הרגשתי שאני באורגיה
מטורפת עם טל'וש ועם כל היופי שבטבע. זאת הייתה התקופה החזקה
שלנו. לפני שנפרדנו הייתה לנו תקופה קשה, אני סיימתי את
הלימודים ולא הצלחתי למצוא עבודה במשרדי פרסום. טל'וש בדיוק
התקבלה ללימודי רפואה בת"א והיא לא ממש הצליחה לעמוד בקצב
ובתחרותיות. השגרה נהייתה קשה, כל שבוע  אותו הדבר. היומיום
מעיק, רק רוצים להשאר במיטה. לאט לאט העולם נצבע בשחור. שנינו
היינו שבוזים רוב היום, שבוזים ורחוקים זה מזו. חזרנו הביתה
בערב עייפים, ישבנו, התחבקנו ודיברנו על הקשיים וכמה שאנשים
יכולים להיות ממש לא נחמדים וכמה לא פייר מה שקורה לנו. נתנו
לכל הקשיים המציקים האלה של היומיום להפריד ביננו. פתאום
נהיינו ביקורתיים. לא היה לנו כוח לצאת מהבית, בעצם כמעט ולא
היינו ביחד מחוץ לבית. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איפה התקופה
שהכל זרם, שרק צחקנו והלכנו מחובקים לים? איך זה שפעם הרגשנו
ששום צרה לא תביס אותנו, כי אנחנו הכי חזקים, חזקים ומאוחדים
שיש? איפה כל האנרגיות שהיו לי אז? איפה כל הכוחות האלה, הצורך
לחיות להרגיש את הסביבה לנגוע בעולם לקלוט את כל החום הזה?
איפה החתלתולה שלי? איפה החיוכים שלה? איפה המבט הצוחק שלה
ואיפה הטירוף בעיניים שלה?
למה האופטימיות הפכה לפסימיות? לאיפה נעלם כל הטוב שהיה ולמה
אחרי שטל'וש הלכה איבדתי את הרצון לחיות? למה עכשיו אני לא
רוצה לצאת מהמיטה? למה אני לא יכול תמיד להרגיש הכי חזק, הכי
חופשי והכי ויפה? למה אני מעורער? למה אני לא יכול להרגיש תמיד
מאושר? אני אותו אדם מאז היותי ילד, אז למה לפעמים טוב לי
ולפעמים רע לי?
אני רוצה חיים יציבים יותר, יציבים לכיוון השמחה. בלי נפילות
כוח של דיכאון. גם כשקשה להתחבר לשמחה שבי, היא נמצאת שם, אני
בטוח, רק צריך למצוא אותה. החיים שלי הם כמו רכבת הרים, אני לא
שולט בהם, הם שולטים בי. למה אני לא מסוגל להביא את עצמי אל
תקופות המאושרות האלה? הן באות והולכות. אין לי שליטה בהן, אני
בטוח שטל'וש מרגישה בדיוק כמוני.

למדתי דבר אחד - התקופות הכי שופעות שהיו לי בחיים היו תקופות
שלא תכננתי כלום. חייתי כאילו אין מחר, כי שחושבים יותר מדי,
מבינים שיש מחר והוא מתחיל מוקדם בבוקר.