לסבתא.

מנורת הפלורסנט הצרה הבהבה והעברה עימה את החדר מחושך לאור עד
שלעתים לא היה ברור מה מצבו הטבעי של החדר, אור או חושך. הקומה
הייתה שקטה וכמעט ריקה מאדם, רק הנשימות של אדם מבוגר שלעתים
נפסקו ע"י איום של דמעות ואז המשיכו כסדרן. מכונת ההנשמה שפעלה
והשאירה את אמא שלו בחיים השמיעה מין זמזום תמידי שנהיה כבר
חלק מן השקט שמסביב. הרופאים עברו למחלקות אחרות, לטפל באנשים
שזקוקים לעזרתם הדחופה ושכדאי לנסות ולהשאיר בחיים כי בסופו של
דבר מה זה משנה אם אישה בת 86 תחיה עוד שנתיים או לא.

האדם ישב והסתכל על אמו חרושת הקמטים, בשנתיים האחרונות הוא
ראה אותה כמעט בכל יום אבל התעלם מנוכחותה. היה קל יותר לעבור
לסדר היום, אי אפשר לעצור את החיים, הוא אמר לעצמו ולבני
משפחתו, ואי אפשר להשקיע את כל מרצך בטיפול באישה זקנה עם
אלצהיימר.

הוא זכר איך התחילה ההתדרדרות, איך היא שנאה את עצמה על כך שלא
זכרה מספר טלפון כזה או אחר, איך היא שכחה לפעמים ללבוש בגדים
נקיים. אז היה המעבר לבית האבות שלא הלך כמתוכנן, אתה מבין,
הסבירה לו הרופאה, אמך נמצאת במין מצב ביניים, היא לא במצב טוב
מספיק בשביל לחיות במחלקה הפתוחה של בית האבות שלנו אבל היא גם
לא זקוקה ולא מוכנה לקבל את הטיפול התמידי של המחלקה הסיעודית.
וכך חזרה אמו לביתה, ברחוב בו הוא ומשפחתו גרים והוא נאלץ
לראות אותה כל יום, כמו תזכורת תמידית לכך שהיא עוד כאן וצריכה
עזרה.

לקראת הסוף הוא העסיק את מריה, הפיליפינית המסורה שלא משה מצדה
של אמו לרגע, למרות הקישור המוזר שנוצר בארץ הזאת בין
פיליפינים לסבתות זה תמיד נראה לו מוזר, אמו הגאה, החכמה, שלא
היה לה זמן אפילו למשפחתה, כי תמיד עבדה ותרמה והשיגה כל כך
הרבה, נשענת עכשיו על הפיליפינית הקטנה הזו. אמו חזרה לדבר
גרמנית, כמעט כל הזמן, גם אתו, גם עם בתו ובנו. היא התעצבנה
כשלא הבינו אותה, היא התעצבנה עוד יותר כשהיא לא הבינה את
עצמה. לאט לאט מריה החלה להבין גרמנית אבל זה כבר לא היה חשוב,
אמו כבר לא דיברה בהגיון, היא לא הכירה אותו, היא לא זכרה את
נכדיה האהובים, היא שכחה מי היא וכל עמיתיה לעבודה שהעריכו
אותה כל כך ריחמו עליה ועל מצבה העגום.
הקרן שהיא עזרה להקים נסגרה כי אף אחד לא הצליח לתחזק אותה
כראוי. היא הייתה לבד, סגורה בתוך הראש שלה שרק היא יכלה עתה
להבין.

הוא לא חשב עליה, לא הרבה. הוא היה קונה לה חיתולים למבוגרים
ומחדש את מרשם התרופות, משקיע זמן ומרץ אבל לחשוב עליה היה
הדבר היחידי שהפחיד אותו. הוא זכר שהיא הייתה אישה כל כך קשה
ועקשנית ושנא את עצמו על זה שהתגעגע דווקא לתכונה הזאת שלה.
הוא חיכה שהיא תחזור לעצמה, שהיא תהיה שוב אמא שלו, סבתא של
ילדיו, האשה שחיברה את כל משפחתו ושהשיגה כל כך הרבה, אבל זה
לא קרה.
לפחות היא בריאה, היה תמיד אומר, בריאה כמו שור, רק הראש קצת
לא בסדר, ואז פתאום הבוקר בא ופיליפינית לחוצה התקשרה אליו
ואמרה שאמו לא מתעוררת והוא יצא, הוא רץ לאורך הרחוב והיא לא
קמה, היא לא נשמה.

עכשיו הם כאן, רק הוא והיא. הוא זכר איך תמיד בימי הולדת הייתה
מבקשת שלא יברכו אותה בעד 120. היא לא רצתה לחיות כל כך הרבה
זמן כי כשנהיים כל כך זקנים נהיים קצת כמו דודו היא אמרה. היא
כל כך לא רצתה להיות נזקקת, היא כל כך רצתה לזכור ויותר מכך
להיזכר.
הוא ישב והסתכל עליה במשך כמה שעות ואז פתאום הגיע צפצוף צפוי
והיא כבר לא הייתה שם. היא חיה הרבה זמן, הוא חשב, היא לא
סבלה, הוא אמר לעצמו, אבל משום מה למרות שהוא ציפה שיקרה ההפך,
המילים האלו לא ניחמו אותו בכלל. כבר שנתיים שהיא איננה, הוא
חשב, ועכשיו היא פשוט גם לא פה. הוא חיכה שיבוא מישהו, שיטפל
בה, שינתק את הצפצוף התמידי שחדר לרקע אבל אף אחד לא הגיע,
כולם היו יותר מדי עסוקים.
הוא ישב שם וידע שהיה לה אלצהיימר, שהיא לא הייתה רוצה לחיות
ככה, שבעצם צריך לראות את המוות הזה כמין ברכה אבל משום מה זה
עדיין היה לו עצוב.