לא מושלם.
אפילו לא מתקרב.
אבל נסיך ולא מהאגדות,
אלא דווקא מאזור הלב.
עם חרב חדה להגן על נסיכה,
על הנסיכה שלו.
על הנסיכה שיבחר מכולן,
ואין הרבה שרוצות שיגן על עולמן.

אני לא מלכה,
לא נסיכה
ולא מושלמת.
אני מי שאני,
ולפעמים גם אני חולמת.
על הנסיך שבו,
על הנסיך המאוהב.
אבל אף פעם
אף פעם לא מספיק נסיכה בשבילו.
אף פעם לא
זאת שתגרום לו להניח את חרבו,
לנצח.
לנוח ממלחמות על נסיכות מפונקות ויפות מראה,
לנוח מהעולם ההוא שלעולמי כלל לא דומה.

לשמוע את קולו הערב נושא דברים לאוזניי,
לראות את מבטו האוהב מביט היישר אל תוך עיניי.
להרגיש את חום גופו המחבק
ומגע ידיו ושפתיו הרכות,
אלוהים זה מדבק.
מחלחל אל תוכי לאט,
יוצר חללים המחכים לו שימלא אותם
באהבתו.
האהבה שלא תגיע לעולם.

הוא עם הנסיכה הקטנה שלו,
מנשק, מחבק ואוהב.
בכלל לא חושב שהרחק הרחק,
בעמקי הערפל שמכסה את עיניו,
יושבת לה נסיכה ומחכה,
מחכה לו שיבוא לקחת אותה.
להציל אותה.

אבל הייאוש גובר והיא נשברת.
מאבדת את מעמדה,
ואת הכל שוברת.
את החלומות, את הרצונות
ורק על השתיקה שומרת.
על סוד אהבתה הנכזבת,
על הכמיהה המתמשכת,
על התחושה המושכת.
היא מוותרת.

הוא לא מרגיש בכלום,
לא חושד בטיפת המים החוצפנית שמזלזת בעצביו.
אם כך לא נסיך הוא,
אלא בן אדם פשוט, כמוה.
הנסיכות, עלמות החן שלו,
גם הן לא יודעות.
מה מסתתר מתחת לשערו הבהיר,
ומאחורי עיניו החומות המבריקות.
והיא יודעת,
היא מוותרת.