בס"ד
עירית יקרה,
כמענים מיומנים לופתים הגעגועים את נפשי ומייסרים אותה בעדנת
כיסופים נוראה.
לא אוכל לישון. גם כי עייפה אנוכי. עייפה מלחכות לו.
מאז הופיע בז זה בחיי, שיגרת המוות שאפפה אותי, שעזרה לי
להתקיים, שהדמימה את קולה של ציפור השיר בפיה - חלפה. וכעת -
מנקר הבז המרושע בליבי הפתוח, קורע את בשרי, מעיף נוצותיי.
וקולי שחזר, מנגן חיים כואבים, מייסרים.
הגידי לי את: האם אהבה וכאב הם שני צדדים של אותה המטבע? צמח
אחד בלבד? - שושנה המלבלבת בקוציה? או שמא רק על אהבתי להיות
צרובה בברזל מלובן על ליבי?
והבז הצוחק, השותק שלי... לא יודעת עליו דבר. רק יודעת שהוא
שלי. והוא --- הן יוכל להגביה עוף פתאום ולהיעלם אי שם. כי בז
הוא. הן בז הוא. ואיננו יודע להסב את ראשו הגא ולהכיר ביופיה
של ציפור שיר קטנה...
ואם יעוף - הן ימות... ואמות אף אני... ולו לנצח זמן מה...
עירית שלי, הן תביני?
הידעת אהבה בחייך?
ואולי אף אני אהבה לא ידעתי?! אולי רק דמיון במחשבותיי הרוקדות
במעופן החושק? אך איך אדע אמיתות אהבה עד יפסע לעברי אדם בו
רציתי? עד נחבור באמת לאדם?
מילות נחמה אני לוחשת לנפשי הרכה, המיוסרה: "סבלנית היי.
המתיני. הרגעי." אך נפשי, ענוגת התכלית, לא נחה רוחה בדרכים...
ודוחקת אותי תמיד להגיע אל מחוז חפצה. ומרוב גודש רצון, אעמוד
לפניו, עמוסה ברגשותיי - ואפחידו בכיסופי החנוק. - "לאט לך!
לאט לך, נפשי!" אני הולכת וגוערת. אך מה אעשה לה, עירית, לבת
הכנף הלבנה הזו...?
התביני, עירית?
היי עמי, היי עמי! הן לא ישמעני אדם מלבדך,
שירה. |
