"מישהו אמר לך פעם שאת ילדה טפשה? ממתי אנשים חותמים על עסקאות
כאלו?" ירקה סנואו מפיה, בזמן שהתבוננה בילדה, כמעט נערה,
שמנמנה מעט, עם שיער צהוב וארוך. סנואו הייתה די ממוצעת
בגובהה. עורה היה לבן ושקוף כמעט ושערה השחור והארוך נאסף
בסיכה מאחורי ראשה. בכל זאת, כמה קווצות שיער השתלשלו לפניה.
הילדה השפילה את ראשה.
"פשוט טפשה" אמרה סנואו בנימה מיואשת והורתה לילדה לשכב על
הדשא.
הילדה צייתה לה וסנואו ניגשה אל אחד העצים, והוציאה כד כסף קטן
מתוך חור בקליפתו.
"את יודעת מה זה?" שאלה וכרעה לצד הילדה.
"לא" פלטה הילדה בלחש.
"בכדים כאלו מאכסנים את אפר המתים" אמרה ופתחה את המיכסה,
והריחה את מה שהיה בכד, שהילדה לא יכלה לראות.
"ריחו המתוק של המוות" מלמלה סנואו.
"זה אפר?" שאלה הילדה.
"אלו הם פרחי אפר" ענתה לה, והפכה את הכד מעל ראשה של הילדה,
ופרחם לבנים עם ריח מתקתק נשרו עליה.
"את יודעת מאיפה משיגים כאלו?" שאלה. הילדה הנידה בראשה. היא
מעולם לא ראתה פרחים כאלו. הם היו דומים מעט בצורתם לחצוצרה,
והיו לבנים לגמרי, עם 5 עלי כותרת וללא אבקנים.
"אם תקחי זרע מצמח מסויים שגדל במעיין החיים, שישה עשר דורות
אחורה, ותשתלי אותו בכד עם אפר של מת, ותשקי אותו במעט מדמו,
יצמח שיח קטן, עם עלים ירוקים דמויי לב. השיח יעכל אל תוכו את
כל האפר, והדם, עד שלא ישאר דבר. הפרחים הקטנים והלבנים יצמחו
עוד ועוד, עד שבסוף לא ישארו אפילו גבעולים. אז, כשכד האפר ריק
לגמרי, עלייך לשטוף אותו בדמעות הצער על אותו המת, ולשים את
הפרחים בפנים. הדמעות ישמרו את הפרחים. אבל שלא תעזי להכניס
לשם משהו פרט לדם בתקופת הצמיחה. הצמח יהיה מפלצת, יתפשט,
ויאכל את כל מה שבדרכו, עד שלא ישרפו אותו." הסבירה סנואו
בעודה מסדרת את הפרחים על פני ושערה של הילדה, שמלמלה "קר
לי".
"זה המוות המתקרב, לקחת אותך. את באמת טפשה אם חתמת על עסקה עם
המוות." אמרה סנואו באדישות "לחתום על עסקה איתו, כמה אנכי
מצידך. לא לתת לבני משפחתך לנוח, אלא לסבול עוד בעולם הזה,
למרות שהגיע זמנם. כמה טפשי!"
"לא רציתי שהם ימותו" אמרה הילדה ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
"לא רציתי שהם ימותו" חזרה סנואו בלעג "מוות, אני לא רוצה שהם
ימותו, אני לא רוצה שיסבלו, אני לא רוצה שיהרגו אותם ככה"
המשיכה, בחקותה את קול הילדה. "ואז המוות עונה" המשיכה, ושוותה
לקולה גוון מפחיד 'הם לא ימותו לפני שתגיעי לממלכתי, מה דעתך?"

ואז המשיכה, שוב בחיקוי קול הילדה "כל מה שתרצה, כל מה
שתרצה!"
"אני לא זוכרת" מלמלה הילדה.
"אף אחד לא זוכר, חוץ מאלו שהמוות לא רוצה אותם, כמוני. אני לא
הייתי מתחלפת איתך. כשהוא יבוא, אהיה מוכנה להשאר כאן, להחזיק
לך את היד, עד שהוא יקח אותך, למנוחה נצחית, לעונש, או להיות
אחת מנשותיו, שנרקבות להן שם, בתקווה למעט חום אנושי, לאהבה."
"אבל לא הסכמתי..."
"אמרת, שיעשה מה שירצה. ורוב הסיכויים שינשא לך. אומרים שהוא
טוב במיטה!" אמרה ופרצה בצחוק חורקני. הילדה הסמיקה.
"זו רק בדיחה" אמרה סנואו "תרגעי".
"והמשפחה שלי, תחיה?" שאלה הילדה.
"כמה אנוכי מצידך! ברור שלא. הרי הוא אמר לך, עד שתצטרפי
לממלכתו. לכן, ברגע שיקח אותך, הם ימותו. ואת תהיה אשתו".
"איך את יודעת?" שאלה הילדה.
"אני בקשר טוב עם המוות. הרי אותי הוא לא ממש ירצה לקחת" אמרה
ונאנחה "פרט לכך, יש לי בשביל מה לחיות" אמרה והעיפה מבט לעבר
צל שעמד בין העצים, בערפל, בצורת אדם.
"זה הוא?" שאלה הילדה
"לא" מלמלה האישה "ואם כן, הייתי הורגת אותך" הילדה הביטה
בסנואו.
"את ביקשת שלא אומר לך את שמי" אמרה.
"אני מעדיפה שלא לזכור אותו. את מספיק בוגרת להתמודד עם זה
לבד" אמרה, וקמה, לוקחת איתה את הכד.
"תישארי" מלמלה הילדה בלא קול.
"טוב" אמרה סנואו וכרעה לידה "לזמן קצר"
היא נשארה יושבת בדממה לצד הילדה. רוח קפואה החלה לנשוב
ולהצליף בהן. סנואו עצמה את עיניה. כשהרוח שככה פקחה אותן.
הילדה כבר לא הייתה שם. השמש זרחה ברוך על צמרות העצים. סנואו
נעמדה והביטה לכיוון השמש. מישהו חיבק אותה מאחור.
"את חושבת שהוא באמת לקח אותה?" שאל קול עמוק ושקט
"אפילו אתה נוחת בתוך האשליות שלי, הא?" שאלה והסתובבה מחבקת
את הגבר בחזרה.
"זו אשליה נאה. היא באמת פחדה מדבר כל כך טפשי?" שאל.
"וינטר, בני אדם יכולים להיות מאוד מטופשים" אמרה לו.
"בואי נלך, קצת יותר מדי שמש" אמר לה.
היא נחלצה מחיבוקו, לקחה את הכד, ופתחה אותו. ערמת אפר נחה
בפנים, עליה הייתה שערה בלונדינית.
"השגת קצת מהדם שלה, לא?" שאלה.
"כן, עכשיו רק הדמעות של אימה, ונוכל לברוח מהעולם הזה" ענה,
חיבק את מותניה, והם הלכו, לכיוון העצים. לכיוון הצל.

ניכתב לאור התגובות הלא אוהדות ל"וינטר וסנואו - מבולבלים",
ומראה את סיפורם מנקודת מבט שונה, בנקודת זמן שונה.