מודעת לעליבותה, היא פוסעת במהירות בין צללי גדרות האבן של
חצרות הבתים. גופה כחוש כל כך ובעטיו בא גם עוללה כחוש ושברירי
אל העולם. אולי זה אינסטינקט אמהי, או אולי רעב נורא, שממריץ
אותה כעת. מי יודע. כך או אחרת, הסערה המתקרבת, המתכרבלת בתוך
הרחש המטריד של העלים,  מאיץ בה למהר. למצוא מזון ולהחזיר אל
בכורה את פטמותיה המצומקות.

אפשר להיות גאוותנית, רהבתנית אפילו, כל עוד המשא הזה איננו.
אבל עכשיו, ככה לזנוח. לא, אי אפשר, צריך למשוך בעול. אולי היא
הרבה מתחת לקו העוני, או כל סטטיסטיקה אחרת, אבל למשוך בעול
צריך. ככה אומרים. ככה חייבים.

היא משפילה את עיניה, יש לה מטרה, ומטרה זה טוב. זה חשוב כדי
להמריץ אותה הלאה, להשפיל עיניה כשאחד מן העוברים והשבים
המעטים חולפים על פניה. לא טוב להתבלט עכשיו, כשאת כל כך עלובה
ומעוררת רחמים.

לפתע בזוית העין היא קולטת עכבר קטן באחת החצרות. מאורתו מלאה
מים והוא נס על נפשו, בריצתו שוכח את כללי הבטיחות הנדרשים.
גופה נדרך. מעולם לא נאלצה לצוד למחייתה. כשהיה חודר עכבר
לביתה, הייתה נהנית מן המרדף, מן הניצחון. לאחר שכפתה העדינה
הייתה שוברת את מפרקתו, הייתה אוחזת בו בשיניה נושאת אותו
בגאווה ומניחה למרגלות גבירתה. הציד היה שעשוע שהוא מחווה
לאינסטינקטים קדומים ותו לא.

היא נזכרת בחיוך מריר כיצד ביום הנטישה ישבה יום שלם באותו
מקום בו השאירה אותה גבירתה. חיכתה בצייתנות לחזרתה. לא עלה
בדעתה כי ננטשה. בדיוק גילתה כי היא בהריון, וציפתה בשמחה
להרחבת המשפחה. לא חשדה כשגבירתה הסיעה אותה במכונית. נכנסה
כהרגלה והתיישבה על המושב האחורי, זקופה ומחייכת לכל עבר.
הייתה גאה על כך שאותה, בניגוד לחברים אחרים שהכירה, לא נאלצו
לפתות במטעמים על מנת להכניס למנשא משפיל.

כשנפתחה הדלת ירדה בזריזות אך ברכות למדרכה. ישבה זקופה וחייכה
בנימוס לעוברים ושבים. חתולה יפה, שמנמונת וסרט אדום לצווארה.
כשהתרחקה המכונית התיישבה וחיכתה. "בודאי היא מחפשת חניה," כך
הייתה בטוחה.  התבוננה לצדדים מדי פעם, מחכה לשמוע את ה-"פס פס
פס" המוכר כל כך, שתיכף בוודאי יגיע. כשניסו ללטפה זרים "תראה
חמוד איזה חתולה יפה", סובבה את ראשה והרימה את סנטרה בריחוק.

גבירתי קצת פזורת נפש, חשבה בסלחנות, ולא כעסה. בלילה נעצבה
ואף נהייתה מעט רעבה, אך טרם הבינה. בימים הקרובים עדיין
הסתכלה בבוז על חתולי הרחוב הנוברים בפחי האשפה. לאמיתו של
דבר, גם לאחר שבועות ברחוב עדיין עולה בה תחושת קבס למחשבה
שעליה לאכול שאריות מדיפות ריח נורא כל כך. אחר כך התרגלה, אך
התעקשה לעשות כן רק בשעות הלילה מחמת הבושה. עתה הייתה מוכנה
לאכול כל דבר על מנת להציל את עוללה שבא כחוש אל העולם ואת
בכיו היא שומעת, או מדמיינת ששומעת. השאירה אותו על כרית עלים
רכה, אך הלילה כבר יורד וקריר מעט. והוא רעב.

היא מתיישבת לרגע ללא רחש, בוהה בעכברון הקטן שעדיין לא שת
ליבו לסכנה. עכברון פוחח ועצמאי שבמפגן רהב התבגרותי חפר
מאורתו בנפרד מכל חבורתו. היא מתרוממת ומקמרת את גבה, משקל
גופה נוטה לעבר כפותיה הקדמיות ופרוותה סומרת מעצמה. היא מזנקת
ובעודה באוויר מושיטה כפה אחת השוברת את מפרקו, עוד לפני
שהספיק להבין את גודל האסון.

עתה היא עומדת ומביטה בייאוש בגופה הקטנה המוטלת לפניה. היא
עוצרת את נשימתה, ואת נטייתה הטבעית להסתובב ולרוץ לאחור,
ובציפורניה הקטנות והבלתי מנוסות מבתרת. ואחר כך אוכלת בבהילות
מנה קטנה מגופתו המדממת והחמה עדיין. די לה בכך. עד הבוקר
יעוכל המזון ועטינה המדובלל יימלא שפע חלב לעוללה.

איסטניסית שכמותה, היא חייבת מייד לנגב את טיפות הדם הקטנות
מזוויות פיה, אך בה בשעה היא מתנחמת כי בשלווה מת העכברון
ולמען מטרה טובה.

היא מסתובבת לאחור ופוסעת חרש ובמהירות, נטמעת בצללי פנסי
הרחוב, גופה כמעט נדבק לגדרות בחרדה. עתה כבר איננה נותנת אמון
באיש. רוצה רק לשוב להחם את הגוף הזעיר וחסר הישע שממתין לה.

על שפת המדרכה היא רואה מכונית גדולה חונה. דומה קצת למכונית
גבירתה. אולי קרה הנס, מבליח בה הרהור, והיא מביטה. ארבע דלתות
המכונית פתוחות ומוסיקה רמה נשמעת ממנה. בחור ובחורה עומדים על
המדרכה, שעונים בגבם על המכונית, ידו של הבחור לופתת את צווארה
של נערתו בבעלות. מולם עומדים שני בחורים נוספים והם כולם מעט
שתויים, מעט מסוחררים. צופר של אמבולנס נשמע מתקרב, דוחק בהם.
הם אינם שמים לב. נהג האמבולנס מוציא ראשו מהחלון, צועק. הם
סוגרים את הדלתות הפונות לכביש. האמבולנס עובר.

היא מרכינה ראשה, מחישה צעדיה לאחר שהתעכבה מעט בשל הדרמה. לא,
גם הערב לא קרה נס בממלכת החתולים. היא משפילה מבט וחולפת על
פני החבורה. הם צעירים, היא חושבת לעצמה, לא יותר מבוגרים
מהבנים של גבירתי. זכר ידיו של הקטן ביותר המקרצפות את עורפה,
מעלה בה עדיין חיוך של נחת.

רק הרף עין נדרש לו לבחור לשמוט אחיזתו בנערתו ולזנק לכיוון
החתולה. והיא שכחשה כל כך בשבועות האחרונים, ושחושיה כהו
מענידת קולר אדום זמן כה רב, לא זינקה מספיק מהר. עתה הוא אוחז
בצווארה במיומנות, גאה בזריזותו המשתלמת והלא צפויה ומשתק אותה
כליל בלפיתתו.

"איזה קטע, חתולה טיפשה," הוא אומר ברהב לחברתו הצמודה אליו.
"איח תזרוק אותה, היא מסריחה," משיבה לו זו ומוסיפה בגועל גלוי
שאולי גם יש לה כלבת.
כשהוא ממשיך לנופף את החתולה מול עיני החבורה המצחקקת פונה
אליו חברו ואומר,
"אחי, מה זה הסמרטוט הזה, תעיף אותה כבר."

את כל אלה היא עוד מספיקה לשמוע, חושבת לעצמה שלו היה משחרר
מעט מאחיזתו ונותן  לה להסביר, להצטדק, להתנצל. הרי מיד הייתה
אומרת ובאופן מנומס אך נחרץ כי לא תמיד הייתה מסריחה, ובוודאי
שאין לה כלבת, ועוללה ממתין עתה לשובה, בוודאות היא שומעת את
קולו, מטרים ספורים מכאן, הנה כאן, על כרית עלים קטנה וחמודה
שהכינה לו. היא יכולה אפילו להוביל אותם לשם, להוכיח. "בחייכם
חבר'ה," הייתה מוסיפה אז ואומרת, מתחנחנת אליהם בשפתם.

הנער המגודל, המצטער על כך שזריזותו הברורה כל כך לא התקבלה
בהערכה המוצדקת לה ציפה, מרים את ידו ומטיח את החתולה אל עבר
גדר האבן. אולי לא ביקש להורגה, אך ראשה נחבט בצליל קטן ועמום
והיא עוצמת את עיניה.

"אימאל'ה, איזה גועל, יורד לה דם מהראש, מה היא מתה?" נדרכת
לרגע החברה. והוא בזלזול מופגן רק מפטיר לעברה, "לא יודע,
עזבי, סתם חתולה מסריחה. יאללה כבר מאוחר, בואו נזוז."