מבולבלת, מיואשת. מן יאוש מוחלט. לא ברור לה מה רע לה, לא ברור
לה היכן כשלה והיכן איבדה את דרכה. מנסה לחשוב בכל כוחה, מנסה
למצוא את הבעיה שעליה כל כך מעיקה, אך לא מצליחה. היא מתאמצת
למצוא פתרונות כי רוצה להתגבר אך שוב ושוב נופלת ולא מצליחה.
כל פעם שמנסה להתקרב, להתקרב אל עצמה, להבין את עצמה, היאוש
מתעצם והופך כל כך נורא. כולם אומרים לה לא לברוח. אומרים שהיא
צריכה להתמודד והיא באמת, תאמינו לה, שהיא מנסה. הם חושבים
שהיא פחדנית ושהיא לא יודעת להתמודד ואולי הם צודקים... אבל
היא לא מסוגלת והם לא מבינים.

מתייצבים אחד אחד כמו מתוך חובה לשאול מה קרה, להגיד שאכפת
ולנסות לתמוך ולעזור כי רואים שרע לה. הם מאשימים אותה שהיא
סגורה, שהיא מרחיקה אותם.
אבל הם לא מבינים שאין לה ברירה. היא לא מסוגלת לשתף, היא לא
מסוגלת לדבר ולמרות שקשה לה היא לא מסוגלת, והם לא מבינים.

חשוב לה שלאנשים אכפת, חשוב לה שמתעניינים והיא כל כך רוצה
לאפשר להם, לאפשר להם להציץ לתוך עולמה.
היא רוצה לספר ולתת לאנשים להכיר אותה את מי שהיא באמת, לא את
המסכה שהכי נוח לשים. אך היא לא מסוגלת.
היא פוחדת להתאכזב, פוחדת שלא תוכל לשלוט בעצמה. פוחדת שאם
תספר וידעו תאבד את כל עולמה. הם משתדלים לא ללחוץ ומשתדלים
לאהוב אך למרות הכל הם פשוט לא מבינים.

ברגע התפרצות היא צועקת ומאשימה שאף אחד לא מבין, ושלאף אחד לא
אכפת. הם כועסים ואולי בצדק שהיא, אותה אחת שמסתגרת ומעיזה
ברוב חוצפתה להאשים. "אם היית רוצה לשתף אותנו אולי גם היינו
יודעים"- כך הם אומרים. הם פשוט לא מבינים!

הם לא מבינים שהיא זקוקה לתמיכה, הם לא מבינים שהיא רוצה
קירבה, הם לא מבינים שהיא לא מתכוונת להרחיק, הם לא מבינים
שקשה לה. היא רוצה לצעוק שכבר אין לה כוחות, שהגוף כואב מן כאב
פיזי ונפשי לא מוסבר, אבל הם לא מבינים ולא יבינו לעולם. זהו
כעס ואלו הם רגשות שאדם לא יבין, אלא אם הוא שם. הם לא מבינים
וזה כואב...

והיא אשמה והיא רוצה שיבינו והיא רוצה לגרום להם לדעת אבל היא
אינה מסוגלת. הם מתרחקים, היא נותרת בודדה, היא לא מבינה.
היא לא מבינה מדוע כועסים?
היא לא מבינה מדוע מתרחקים?
היא לא מבינה מה עובר עליה והיא לא מבינה מה היא עושה.
היא לא מבינה אותם ולא מבינה את עצמה.
היא לא מבינה מדוע הם נוטשים אותה כשהיא הכי זקוקה???