אולי באמת לא ניתן לאהוב אותה, חשבה בלבה. אולי באמת הסיבות
שהיו לה בעבר להתעורר בבוקר ליום חדש, נעלמו. התפוגג הרעיון
שחייה מושלמים, והבועה התנפצה. חשופה לביקורות מצד כל העולם.
נאהבת? על ידי אף אחד. מושא להערצה? מושא לניצול. ניצול מיני
חוותה. ניצול נפשי של מחשבותיה ודעותיה מתרחש בכל יום. ניצול
פיזי... זהה לניצול המיני שחוותה. וזהו. הניצול ימשיך. זהו
ייעודה: להיות מושא לצחוק ולעג בעיני המתבוננים הרואים ילדה
המפחדת מהחברה... ילדה שלא חוותה אושר או צער. ילדה ללא
תחושות, ילדה שכל חייה עברו בקריאת ספרים. ילדה נחותה שלא צריך
להקדיש לה זמן... אילו בעיות כבר יכולות להתרוצץ במוחה של
הילדה שלא חיה חיים שלמים... לפחות כך נראה בעיני המתבונן...
אולי בעיני המתבונן היא ילדה חסרת עומק, רדודה ושטחית, שמושפעת
מאחרים... בעיני עצמה... היא כנה אך באמת מפחדת... מפחדת
שהניצול יימשך... והאני האחר שלה יתבונן בשיתוק ובפחדנות
במתרחש. הדפים יודעים את האמת. יודעת את מחשבותיה, רגשותיה. אך
הם נישאים אל הרוח, מתעופפים ומתפוגגים... בדיוק כמו הילדה.
הילדה אט אט נעלמת מן העולם, וכמו הדפים, איש אינו קרא אותה.