פשוט ילדה שלא מגיעה לה אהבה... ורק אכזבה עוטפת את עולמה והוא
צר... צר מאנשים שבאמת יקרים לה... והיא להם... צר מכל רגש
אמיתי... היא נפגעה יותר מדי... וכעת קיר של קרח חוסם את
לבה... מונע מכאב אמיתי לחדור בחזרה, למקום בו שכן כל כך הרבה
זמן... ולעתים חושבת לעצמה, שהוא עוד שם... נותר ליד החלל שפעם
מילאו כל כך הרבה אנשים... ליד החלל שפעם מילאה אותו האהבה...
התקווה... וכעת חושך נצחי... מתפשט בגופה ומשתלט על מוחה.
אבודה בין צלליות ותזזיות... להם קוראים במילון אנשים... נעים
במסתוריות... מקיפים אותה ופוגעים... הם סובבים אותה... והיא
אבודה ובודדה... לא מוצאת מקלט... מקלט אליו יכולה לברוח...
מקלט שלא יפגע בה, יבקר אותה... פשוט יקבל אותה כפי שהיא ולא
יגרום לה לעצב... מקום שבו קיר הקרח יומס... וחללה הצר יוכל
להתמלא ברגשות... ביניהם אף טיפה של כאב לא  תחדור... אנשים
יגנו יתמכו ויאהבו...
הכל אשליה... חלום... היא לא מצאה את המקום... אליו היא יכולה
לברוח... לא מצאה מקום בו השקט שורר... בו השלווה והאהבה
מגיעות לכולם... מקום בו כולם מוזמנים לשהות... ואיש לא ייפגע.
מין אוטופיה... שלא באמת קיימת. הכל באשליה של הילדה...
האוטופיה עדיפה על המציאות המרה... בה חייה מתמוטטים וכל כאב
מובל ללבה... מאגר של דיכאון שוכן בנפשה... והוא מוליך אותה
בכל יום... הוא הדבר שגורם לה להמשיך... הדבר היחידי... אולי
הרגשת הכאב והדיכאון הם אלה שגורמים לה לרצות לחיות... הרגשת
הכאב והאובדן התמידי...